צבי, בן משה והדסה, נולד בשנת תרפ"ה (1925) בהונגריה, בעיר נאדיורוסי. בן למשפחה דתית, למד בבית ספר יסודי והמשיך ללימודים בישיבה. בהונגריה חיו ערב מלחמת העולם השנייה כ-800,000 יהודים. עוד לפני המלחמה סבלו יהודי המדינה מן החוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בהונגריה, בדומה ל"חוקי נירנברג", אשר הגבילו את פעילותם הכלכלית. מקיץ 1940 נלקחו גברים רבים ל"שירות העבודה" של הצבא ההונגרי, במסגרתו נשלחו לחזית המזרחית. רבים מהם נספו. ב-1944 הופרה הברית בין גרמניה להונגריה, ובחודש מרס כבשו הגרמנים את הונגריה. בחודשים הבאים רוכזו היהודים ונשלחו למחנות השמדה. עד תום המלחמה נרצחו כחצי מיליון מיהודי הונגריה. אין פרטים על קורות צבי ומשפחתו במלחמה. ידוע כי מלבדו כולם נספו בשואה, רק הוא שרד את המחנות וניצל. לאחר השחרור הצטרף צבי להכשרה חלוצית בהונגריה, ועד מהרה היה מעמודי התווך שלה: הדריך והרצה בשאלות הציונות, הוסיף מידיעותיו בתנ"ך והיה הרוח החיה בחבורה. כל מי שבא אתו בקשר העריצו על אופיו והתמסרותו, ידיעותיו וענוותנותו. דרכם של חברי הקבוצה לארץ ישראל חלפה במספר ארצות והייתה מלווה בקשיים רבים. אחד מחברי ההכשרה מספר כי צבי היה מפיח בחבריו עידוד ומרץ בנפול רוחם, ומדבר בשקיקה על החיים הלאומיים בארץ. לאחר דרך ייסורים ארוכה ומפרכת הגיעה הקבוצה ליוון ושם נתפרדה החבילה. צבי העפיל לארץ בקיץ 1946 באונייה "הנרייטה סאלד", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". הייתה זו ספינת עץ קטנה שמעפיליה (יחד עם מעפילי "יגור") היו בין הראשונים שגורשו לקפריסין. האונייה יצאה ב-30 ביולי 1946 מאתונה כשעל סיפונה 394 מעפילים, רובם ניצולי מחנות ופרטיזנים מהמפלגה הקומוניסטית היוונית וחלקם ניצולי מחנות מהונגריה. לאחר שנתגלתה על ידי משחתות בריטיות ניסתה הספינה להפליג צפונה מקיסריה, אך נאלצה להשליך עוגן במפרץ חיפה. באחד מכיכרות הלחם שסופקו לספינה הוטמן פתק שבו נאמר לנוסעים כי הם עומדים להיות מגורשים לקפריסין וכי עליהם להתנגד לכך, וכך החלה התארגנות להתנגדות שנמשכה כמה שעות, ובמהלכה מלחים בריטים שעלו לסיפון נלקחו בשבי ונכלאו בחדר שהוכן לכך. הבריטים הפעילו זרנוקי מים, ארבע משחתות ועשר סירות מנוע הקיפו את הספינה, חיילים בריטים הטילו רימוני עשן לסיפון והמעפילים אולצו להיכנע. ב-12 באוגוסט 1946 נגררה הספינה לנמל. לאחר מכן הועברו המעפילים, תוך התנגדות פסיבית, לאוניית גירוש ונלקחו לקפריסין. בשהותו בקפריסין המשיך צבי לשלוח לחבריו מכתבי עידוד. בדצמבר 1946, עם שחרורו ממחנה המגורשים, הצטרף לחבורתו והם השתקעו בפרדס חנה. תחילה עבד צבי כפועל, ולאחר מכן החל ללמוד את מלאכת הצבעות. לאחר יום עבודה קשה, כשהוא עייף ורצוץ, נוהג היה להתייחד עם ספריו, וכן למד בהתכתבות. "לא אחת משתומם הייתי על מורי הצעיר וחברי כי הנו משלים כה בנקל עם חיי העמל הקשים אשר לא היה רגיל בהם", מספר אחד החברים. ומשהעיר לו כי מקומו על ספסל הלימודים, היה מחייך צבי ועונה: "הן באתי לבנות את המולדת!" ממשיך החבר: "משהיינו יושבים ולומדים יחדיו רואה הייתי כי לעולם לא אגיע לעמוד עמו בדרגה שווה. היה זה מוח מעמיק של בחור ישיבה שאין דבר נשכח ממנו. משהנך סח על דא או הא הוא מעלה ממכמניו ומחלק לך ביד נדיבה מכל הטוב אשר לו. מעולם לא ראיתיו מתכעס. בשקט הנפשי ללא גבול אשר לו היה משליט את ההגיון הבריא שלו. כולנו הערצנוהו בשל לבו הטוב והחמים, בשל חוכמתו וידיעותיו הרבות". צבי היה חבר פעיל ב"הגנה", ולא ויתר על אף אימון. לעתים היו חבריו מבקשים אותו שינוח וישמור על כוחותיו, אך הוא סירב להם באומרו כי צו השעה מחייב ו"אסור לדלג אף על קורס אחד". במחצית דצמבר 1947, בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, התגייס צבי לגדוד 31 של חטיבת "אלכסנדרוני" – חטיבה מספר 3 של ה"הגנה". מאז השתתף בפעולות רבות באזור הגליל, בין היתר בקרבות משמר העמק והסביבה, זרעין וצפת. כך התנהל מחזית לחזית, ומשהיה שב לחופשה היה מחייך כהרגלו, ממשיך לדבוק בתורתו – "אל ייאוש, יהיה טוב!" – ומיד מבקש לשאול ספר כלשהו. מעידים חבריו: "למרות שהמוח אינו פנוי לקריאה ולימוד, בכל זאת היה לצביקה זמן לכול: להניח תפילין, לקלוע בהצטיינות למטרה, לכתוב מכתבים בעלי תוכן ולהיות העדיף בכוח שבחבורה". כשהציעו לצבי שחרור מהקרבות בשל היותו שריד יחיד ממשפחתו היה חיוך מסתמן על שפתיו והוא ענה: "וכי לשם מה באתי לכאן?" וחבריו השתתקו, כי ידעו שלמען המולדת מוכן הוא לכול, ולשם כך בא. ערב הקמת המדינה השתתף צבי בקרב על כיבוש כפר סבא הערבית וטירה. טירה, כפר ערבי גדול ששכן בין הריכוזים הערביים בשומרון, היה ידוע בעוינותו ליישובים היהודיים הסמוכים כבר בשנות השלושים, וכך נמשך המצב מיד עם ראשית מלחמת העצמאות. בגבור החשש כי צבאות הפלישה הערבים יתבססו בו ויאיימו על לב השרון היהודי הצר הוחלט לכבשו, והמשימה הוטלה על חטיבת "אלכסנדרוני". בליל ה' באייר תש"ח (14.5.1948) יצא כוח מגדוד 31 מכפר הס והגיע למבואות טירה, ליד רמת הכובש. שם הופתע הכוח ממכת אש חזקה שניתכה מסביבות הכפר הערבי, עליו הגנו גם לוחמים ערבים מ"צבא ההצלה". עקב ההתקפה נאלץ הכוח הישראלי לשוב על עקבותיו ולסגת חזרה לכפר הס, תוך שהוא סופג אבדות קשות. בקרב נהרגו כעשרים לוחמים, וביניהם צבי. מספר חבר לקרב: "הקרב התנהל במלוא עוזו ואנו עייפים מכדי שנוכל לשאת את התחמושת. 'צבי, עזור, לך יש תמיד כוח', כך אמרנו. הוא לא אכזב. בנפש חפצה היינו נרדמים לקול הפגזים והכדורים השורקים סביב. תורו היה להשקיף. כנראה שנצנוץ משקפיו גילהו". צבי נפגע בראשו בשעת התצפית, הועבר לבית החולים בילינסון אך עוד בדרכו לשם נפטר מפצעיו. בן עשרים ושלוש בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
