רייף, דניאל-עקיבא (“דני”)

בן יהושע (אלכסנדר) ונחמה. נולד ביום י"א במנחם אב תשי"ז (8.7.1957) בתל אביב. עבר את כל מסלולו החינוכי במוסדות דתיים. הוא התחיל את לימודיו בבית הספר 'מוריה' שבתל אביב וסיים בשנת 1975, לאחר שחבש את ספסלי הישיבה 'בר-אילן' באותה עיר. מגיל צעיר היה דני חבר בתנועת 'בני-עקיבא'. חברותו בתנועה זו והחינוך שקיבל בבית הוריו הטביעו את חותמם על חייו הקצרים. נאמן לרעיון התורה והעבודה בחר – בתום לימודיו – להצטרף לגרעין נח"ל דתי ולעבור בשורותיו את שירותו הצבאי. בבית הספר, בתנועה, בגרעין ובצבא, שאליו גויס בינואר 1976, נחשפה אישיותו המיוחדת, כפי שתיאר אחד מחבריו: "צנוע היה – כמעט נחבא אל הכלים, שלו ומכונס. אך לא היתה בשלותו משום השלמה עם המציאות ועם החיים כמות שהם, ובהתכנסותו פנימה לא היה משום בריחה מהחיים. שלוותו בעשייתו היומית, במגעו עם אנשים, בהופעתו בציבור; החיוך שהיה מלווה אותו בכל עת; העדר כמעט כל רוגז או מתח – כל אלה היו ביטוי למתינות הטבועה באופיו, לחוש ההומור העדין שניחן בו, ללבביות שהיתה שמורה עמו תמיד כלפי בני אדם". דני הוצב לנח"ל מוצנח , אלא שבשל מפגע בריאותי נשלח לגדוד של חיל השריון ועבר בו את סדרת הטירונות. במסגרת גרעינו 'שובה' חזר לקיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן. על אף היותו בן העיר הגדולה, בלא כל הכשרה חקלאית מוקדמת, השתלב מהר בעבודה ובאוירה הקיבוצית. אך כשנהג בטרקטור וחרש את אדמת המולדת, ארעה לו תאונה קטלנית והוא נפל במילוי תפקידו – ביום כ"ד באדר ב' תשל"ח (2.4.1978). הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין שבחולון. השאיר אחריו הורים ואח. מפקדו של דני כתב למשפחה השכולה: "דני היה אדם פשוט ונעים הליכות. זה אופיו: קיבל הכול בנקל. על אף מגבלותיו הגופניות ידע דני לעבוד כמיטב יכולתו, בלי להתאונן. ערב ערב חזר מעבודתו בשעת בין הערביים, כשחבריו כבר גמרו להתקלח ואף לנוח מעט. הוא הוכיח כי אין דבר העומד בפני הרצון, עקשנותו ואמונתו בצדקת דבריו הכשירוהו לכך, שקשה היה לעמוד מולו בויכוח, ולרוב צדק. דני ידע לעמוד על זכויותיו, אך לא לפני שדאג קודם למלא את חובותיו בצבא ובקיבוץ". חבריו לגרעין של דני הקימו גל-עד במקום בו מצא את מותו החטוף. כן הוציאו לאור חוברת זיכרון בשם 'דני'