בנם הבכור של יובל ואבי (אברהם). נולד ביום כ"ח בתשרי תשנ"ה (3.10.1994) במי-עמי. אח לנועם ויואב. נדב היה ילד יפה תואר, הרפתקן ומלא שמחת חיים. מגיל צעיר נהנה מרכיבה על כל דבר מתגלגל, בין השאר על עגלות שבנה עם אביו ואחיו נועם. אהב לרכוב על אופניו ברחבי מושב מי-עמי שבו גדל, ליצור מסלולי רכיבה ולהכין לעצמו מקפצות. הוא היה מחובר להוריו ולאחיו וקשור בעבותות גם למשפחה המורחבת. לנועם, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, היה קרוב במיוחד והשניים בילו רבות יחד בטיולי שטח ברגל, באופניים, בטרקטורון ובכלי רכב אחרים. הם גם צנחו יחד צניחה חופשית. נדב היה ילד ונער נעים הליכות, מצחיק ושמח בחלקו. כשמו כן היה – תמיד רואה את האחר ומתחשב בזולת. אמו מספרת: "היית נדיב ובעל לב פתוח. נותן ומחלק כל דבר עם כולם, גם אם בסוף תישאר אתה בלי כלום. … היית יצירתי ובעל כושר המצאה. תמיד מוצא פתרון לכל בעיה לוגיסטית. עקשן ובעיקר סבלני. אהבת את ארץ ישראל, לטייל בטבע, לרכוב בכל שביל, לרדת מהר ככל האפשר מהפסגות רק כדי לעלות אליהן שוב ושוב ושוב". כאשר למד בבית הספר היסודי "רעות" במועצה אזורית מנשה, ובהמשך בבית הספר האזורי "גוונים" עד כיתה ט', העידו מוריו שהוא תלמיד שקט, חברותי ופעיל, אהוב על חבריו. בכיתה ט' עבר קורס מד"חים (מדריכי חוץ) של תנועת הנוער "בני המושבים" והדריך בה בהצלחה. כשהיה בן חמש-עשרה עברה משפחתו למושב שדמות דבורה שבגליל התחתון. עם הגיעו התקבל בחיבוק אוהד על ידי החברים ומיד התחיל, כדרכו, לחבר בין בני גילו וליצור חבורה מלוכדת ומגובשת. הוא ידע ליצור קשר עם כולם ודיבר באדיבות, בגובה העיניים, חיוכו היה ממיס. גם שם המשיך להדריך בתנועת "בני המושבים". לי עטיה, בת כיתתו, כתבה על הפגישה הראשונה של בני המושב עם נדב: "ראינו ילד שחרחר ושובב עם עגיל בגבה … כשהגעת למושב עם המשפחה המדהימה שלך, התחלנו להכיר יותר. אהבנו לשבת בבית החם עם הפופים בסלון, לשבת במרפסת, לשתות תה … אתה תמיד היית עם חיוך על הפנים, לא משנה מה קרה. כל הזמן דאגת שניפגש, השדמותים, נצא ונטייל … מהרגע הראשון היית מוקף חברים." בכיתה י' עבר נדב ללמוד בבית הספר האזורי "כדורי", ובכיתה י"א קיבל את פרס "הראל" על הצטיינות בלימודים. הוא היה תלמיד אהוב על מחנכיו ומוריו, ולא פחות מכך – על בני כיתתו. כנער בעל תושייה ומעורב חברתית, ארגן מסיבות ריקודים המוניות שאליהן הגיעו מאות בני נוער, וידע לשלב היטב בין לימודים לבילויים. תמיד עזר לכולם והיה מוכן לתרום ולתת מעצמו כמה שאפשר. חבריו הרבים קראו לו "ריימונד" וסיפרו ששידר חום, אהבה, ספונטניות וקלילות. יפה תואר מבפנים ומבחוץ, נטול אגו ופוזה ומקרין ביטחון, שלווה ושלמות פנימית – הוא היה מושא להערצה. בספר הזיכרון שערכו חבריו לתיכון כתבה שיר ויזל: "חיוך כובש ועיניים בוהקות, אי אפשר היה לפספס אותו. זה הרגיש כאילו הוא נוכח בכל מקום, שופע כריזמה וביטחון עצמי, אהוב על כולם. … היה פעיל בכל תחום – בשכבה, בתנועת נוער, בשיעורים ובטקסים. הגיע אלינו רק בכיתה י' אבל זה הרגיש כאילו הוא איתנו כבר שנים. … תודה לך, נדב, על רגעי צחוק, אושר ושמחה, על זה שחלקת כבוד לכל אחד ללא הבדל, שהיית כל כך חברותי ומקסים שהטבעת ברבים חותם." הוסיפה יובל כהן: "הגעת אלינו ממי-עמי לשכבה מלוכדת ומגובשת. מיד השתלבת והראית לכולנו איזה ילד מיוחד אתה, בעל שמחת חיים ענקית ורק מחפש איפה אפשר לתרום ולעזור. … ממך, נדב, למדתי על אהבת הארץ והמולדת, מהם יחסים טובים ועד כמה חשובה הנאת החיים." נדב היה ילד טבע שהכיר כל פינה, כל שביל וכל מקור מים באזור מגוריו – מטיוליו הרבים לאור יום ולאור ירח, עם חברים או משפחה, עם פּוֹיְקֶה ועם מוזיקה ישראלית שאהב. לפעמים גם טייל לבד או באווירה רומנטית עם שחר – חברתו, אותה הכיר בכיתה י"ב, וכינה במכתבו האחרון "אהובתי הראשונה והאחרונה". הוא נהג להיכנס למים בכל מקום ולטפס על עצים עד לענפים הגבוהים ביותר. בכיתה י"א ארגן טיול לאור ירח עם חבריו משדמות דבורה. נדב השקיע ולמד היטב את המסלול, ובאור ראשון הם הגיעו לירדנית, אתר טבילה לצליינים. כתב טל שמיר: "הטיולים תמיד מזכירים לי אותך. הייתה לך נוכחות בין החברים והיית חשוב במיוחד בשבילי. כוח הרצון, ההתמדה, המסירות, והחברות הזאת שאי אפשר להשוות אותה לאף אחת אחרת. אתה מוכן תמיד לוותר ולעשות הכול עם חיוך רחב ושמחה. תמיד ראשון, תמיד נענה לאתגר ואמיץ." כמתבגר שלא ידע פחד נמשך נדב לאתגרים מסוכנים, בעיקר לרכיבת "דאון היל" מראש ההר עד לרגליו. מדי יום התאמן בספורט אתגרי זה במורד תלול, במסלולים צרים ומסוכנים; השתתף בתחרויות, זכה במדליות, ובשנת 2011 אף הוכתר בתואר אלוף ישראל ב"דאון היל" לגילאי 17-16. דנה מור, רכזת השכבה ומורה בכיתתו, מספרת: "כשהגעת ל'כדורי' בחיוך מבויש כבשת את לב כולם כבר מההתחלה. מהר מאוד השתלבת בכיתה ובשכבה … כל משימה או בקשה ממך נענתה מצידך בחיוך רחב ובנפש חפצה. כשרוצים ברכה למחנך – ברור שפונים לנדב. כשמחפשים אחר עייצוב לוגו של החולצה, נדב בכישרונו הרב משרבט ציור מיוחד. מי כותב לספר מחזור? ברור שנדב. ההתנדבות הייתה ערך אצלך, משהו מושרש מהבית. כשזכית באליפות ה'דאון היל' וביקשתי לפרסם זאת בתכנית השבועית התווכחת איתי והתעקשת לא לפרסם. … צנוע, אמיתי ומיוחד. … כל שיעור התחיל עם שיח על מה שהיה ב'מצב האומה'. אם אמרתי שלא צפיתי, הזדרזת לספר את הקטע וצחקת את הצחוק האמיתי והטוב שלך. אני לא יודעת אם ידעת, אבל תלמידי הכיתה העריצו אותך, וכל מה שאמרת נחשב חכם ומבין. … בשנת י"ב חלקנו שעות רבות ביחד. כל יום נכנסת לחדרי, בדקת אם יש משהו טעים … כשהחלו 'מלחמות המים' עם שכבת י"א … לא האמנתי שאתה חלק מזה. אז נכנסת בחיוך מבויש למשרד שלי ואמרת לי: 'דנה, גם אני השתתפתי בחגיגה,' ואני אמרתי שאני כועסת עליך ועכשיו אני צריכה להעניש אותך. ומה אתה ענית? 'דנה זה בסדר. אני מודה, מגיע לי עונש ואין לי בעיה עם זה.' אז איפה ישנם עוד נערים כמו הנער הזה." מג'יד פראג', מחנכו בשלוש שנות התיכון, סיפר כי שאב את הכוח להתחיל את יום העבודה שלו מהנוכחות קורנת החום של נדב. בכל בוקר הניח נדב ראש על כתפו ואמר, "בוקר טוב, המחנך." כאשר זומן נדב לגיבוש השייטת במועד בגרות החורף באנגלית, ידע מה בחירתו. "באופן החלטי עשית את סדרי העדיפויות שלך על פי החינוך שקיבלת בבית, ולפי אישיותך המיוחדת," סיפר מחנכו. "לא ויתרת על הגיבוש לשייטת והחלטת להיבחן במועד קיץ. … כשניסיתי לשכנע אותך להמשיך במסלול הנדסאים, אליו התאמת מאוד, דחית אותי על הסף וכל מה שעניין אותך היה להתגייס לשירות קרבי ומשמעותי". בחדרו תלה נדב את דגל ישראל. רבות דיבר על מימוש זכותו וחובתו לתרום למדינה והתאמן לקראתו בריצה בשדות. סער אלמקייס, מדריך הכושר הקרבי, סיפר: "אני זוכר את המוטיבציה הגבוהה שלו, את השאלות הבלתי פוסקות. … מה עוד צריך לעשות כדי לעבור את הגיבוש, איך להגיע הכי רחוק וגבוה. אבא שלו וסבא שלו היו בצנחנים והוא היה נחוש ללכת בדרכם. … היה בחור צנוע, ומבחינת יכולת אישית תמיד סחב את הקבוצה קדימה". כבן הדור השלישי בצנחנים היה גאה מאוד להתגייס לחטיבה ב-21 בנובמבר 2013; וכשקיבל כומתה אדומה – השתמש בכומתה של אביו. גם בשירותו הצבאי התבלט בחברוּת, בעזרה, בהתנדבות ובצניעות. עם סיום המסלול נשלח לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) בזכות תכונותיו הפיקודיות וסומן כמתאים לקורס קצינים בהמשך. בו-בזמן שמר נדב על מקומו כמרכז החבורה באזור מגוריו. כבר בדרך הביתה לשבת התקשר לכל החברים. אמו סיפרה, "הייתי באה בשמחה לאסוף אותך מהתחנה כדי ליהנות מכמה רגעים של שקט איתך. בדקה שנכנסת הביתה הגיעו בזה אחר זה כל החברים שלך, והבית התמלא בסיפורים ובשמחת החיים שלכם." בחודש יוני 2014 התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס. המבצע החל ב-8 ביולי בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לטפל במוקדי הירי בעזה ובמנהרות הטרור. לפני הכניסה לעזה של כיתה אחרת במחלקה, נדב רץ לאחד החיילים והגיש לו את הברכית שלו. "הברכית שלי טובה משלך," אמר לו, אף שידע כי בכל רגע הוא עשוי להזדקק לה. הוא נתן את כל מה שהיה לו באצילות ובנדיבות. ביום שישי האחרון לחייו ניהל עם הוריו שיחה מעט ארוכה מהרגיל. הוא סיפר שהוא עסוק, נהנה מהפינוקים ששולחים בחבילות, והזהיר אותם שבסוף המבצע יזדקק לטיפול רפואי בגלל עודף סוכר. עוד הזכיר את משחקי השש-בש והדמקה, וביקש שלא ידאגו לו. "היית במצב רוח מרומם. יכולנו לדמיין את החיוך שובה הלב שלך בזמן ששוחחת איתנו. החיוך שאנחנו כל כך אוהבים," אמרה אמו יובל. נדב התאכזב על שלא צורף לחבריו מגדוד 101 שנכנסו לעזה במבצע "צוק איתן". הוא הוצב עם שבעה מחבריו לקורס מ"כים בפילבוקס הסמוך לקיבוץ נחל עוז, לצורך הגנה על המרחב שבין הקיבוץ לעזה. על הלוחמים הוטלה המשימה לתצפת על פתח גדר הביטחון בגזרת מעבר קרני ולמנוע חדירת מחבלים. ביום שני, בשעת ערב, הגיחו לפתע כתשעה מחבלים מפתח מנהרה בתוך שטח מדינת ישראל ותקפו את החיילים ששהו במוצב. כמה מהם חדרו למוצב, ירו והשליכו עשרות רימונים. החיילים הלכודים בפילבוקס השיבו אש ובמקום התפתח קרב בטווח קצר מאוד. נדב נפל בקרב ביום א' באב תשע"ד (28.7.2014). בן תשע-עשרה שנים ו-10 חודשים, עוד לא בן 20, היה בנפלו. איתו נפלו סמל דור דרעי, סמל דניאל קדמי, סמל ארז שגיא וסמל ברקאי ישי שור. נדב הובא למנוחות בבית העלמין ביישוב מגוריו, שדמות דבורה. הותיר הורים ושני אחים. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. תת-אלוף איציק תורג'מן מפקד אוגדה 36 תיאר את חמשת הנופלים בפילבוקס: "לוחמים נבחרים, שנבחרו לפקד על הדור הבא … לחמו בגבורה עד טיפת הדם האחרונה. כל הנופלים היו עם נשק טעון, חגורי אפוד. מאות תרמילי כדורים שהיו בשטח העידו על הקרב הקשה. בבית ספר למ"כים ימשיכו ללמוד על קרב הגבורה." בכיסו של נדב נמצאו פתקים עם מסרים למשפחתו: "עשיתי את זה למען כולכם ולמען המדינה שלנו. עם ישראל חי." בטלפון שלו הוא שמר שני פתקים: "בקשה אחרונה: תשמרו על שחר כמו על הבת שלכם," כתב על חברתו, והוסיף, "אולי החיים שלי היו קצרים מהרגיל, אבל נהניתי מכל רגע ורגע, ואני רוצה שכל מי שמכיר אותי ימשיך ליהנות! ואל תיקחו את החיים ברצינות יותר מדי, ממילא לא יוצאים מזה בחיים. אוהב אתכם בלי סוף. אתם עשיתם ממני מה שאני ומי שאני ואני מודה לכם על זה." בטקס יום הזיכרון ספד לו אחיו נועם: "נדב חיכה לטקס יום הזיכרון ב'כדורי'. הוא כל כך רצה להגיע עם המדים והנעליים האדומות ולהשתתף בטקס יחד עם חבריו לשכבה, גאה. הוא לא הצליח להגיע, לא שחררו אותו … נדב, שנגע בכל כך הרבה לבבות והשאיר את חותמו, נותר בלבבות רבים. … אם נדב היה עומד כאן עכשיו הוא היה אומר כך: 'חברים, נצלו את הזמן, תיהנו מכל רגע ומכל שלב שבו אתם נמצאים, תחיו את החיים. תעזו, אל תפחדו, תתרמו לחברה, תכבדו את חבריכם. אל תפגעו, ותחיו את חייכם בשמחה וחיוך. אם קשה, תזכרו שהכול עובר ותמשיכו. תרקדו! תשירו בקולי קולות גם אם אתם זייפנים כמוני… תצחקו על עצמכם (אבל לא על אחרים) ותחיו! אל תיתנו לחיים לעבור לידכם, תהיו בתוכם בכל עוצמתכם'." סגן-אלוף אבינועם אמונה, מפקד גדוד "פתן" 101, ספד לו: "לוחם כריזמטי, מנהיג טבעי, אהוב ואהוד על כל סובביו, מנוע המוטיבציה של מחלקה 3. תמיד מתנדב, תמיד עוזר. … חיית חיים קצרים, אך אם נמדוד משך חיים זה ביחס ללבבות אליהם נכנסת וביחס לרושם ולחותם אותו השארת … חיית חיי נצח ועוד תחיה. אנחנו נגדל דור של לוחמים בדרכך, נלמד על אופייך המיוחד, נשאף לערכך, נכיר ונשתדל להיות קצת כמוך. … ואם למדתי ממך משהו אז אחתום, עם ישראל חי!" במעיין שדמות דבורה הוקמה אנדרטה לזכר חמשת הנופלים בפילבוקס. בטקס חניכת אתר הזיכרון סיפרה אמו של נדב על היום שבו בנה ביקש מאביו מספרי ברזל כדי לחתוך את רשת הברזל שכיסתה את הבריכה שמעל המעיין. "הרי לא יכולת לעבור ליד מים בלי להיכנס וליהנות. אז בערך התחיל הרומן שלך עם המעיין כאן. גם אותו גילית בין כל פלאי הטבע בטיולים האינסופיים שלך … רצית לשפץ את המעיין ולבנות בריכת שכשוך. … אתה חלק מהמעיין. המעיין הוא חלק ממך." יובל, אלי ואיל, חבריו למסלול ולקורס המ"כים, קעקעו משמאל לליבם את חתימת שמו הייחודית של חברם נדב. בחתימה זו, שחתם בכל מקום בבית הספר, בצבא , נהג לסמן את כל חפציו. הארבעה היו חברים קרובים מאוד שהכירו בצבא רק 8 חודשים לפני נפילתו של נדב. "ככה אנחנו שומרים את נדב קרוב ללב, כך שגם בעוד מאה שנה נזכור אותו," הסביר יובל, והוסיף: "הוא היה אדם מדהים, שתמיד היה מעודד אותך ברגעים קשים." החברים ארגנו מרוץ לזכרו במאי 2015 וחילקו צמידים שחתימתו במרכזם ולצידה כנפי הצניחה. באפריל 2016 נערך המרוץ השני לזכרו אותו מארגנים החברים של נדב. החתימה שלו מעטרת גם חולצות שהדפיסו בני משפחתו וחבריו וכן תליונים וטבעות שהם עונדים. להנצחתו נפתח דף פייסבוק: "החברים של ריימונד". לבית הכנסת בשדמות דבורה ולבית הכנסת של בית הספר למ"כים הוכנסו שני ספרי תורה לזכר נדב וחבריו, חמשת הנופלים בפילבוקס.
