רייך, ארבל יצחק

בן יעל ומשה אהרון. נולד ביום י' באייר תשמ"ו (19.5.1986) ביישוב הקהילתי יובלים שבמועצה האזורית משגב. אח למורן ועינב. ארבל התחנך במעון ובגן הילדים שביובלים. את השכלתו הפורמלית – היסודית והתיכונית – רכש בבית הספר האזורי "משגב" וסיים שתים-עשרה שנות לימוד עם בגרות מלאה. כנער, שיחק ארבל בנבחרת הכדורסל של "הפועל משגב" ובעת היותו חייל שיחק במסגרת ליגת היישובים בכדורסל כשחקן בנבחרת יובלים. ארבל אהב מוזיקה וניגן על מערכת תופים וכלי הקשה במשך שנים רבות. היה חובב טבע, טיולים, פעילות אתגרית כגון סנפלינג, ונודע בחיבתו למקורות מים (מעיינות, נחלים, ברכות טבעיות, בורות מים וכדומה). הוא שאף לתרום לחברה וכמי שנתינה הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו, עסק בפעילות התנדבותית עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים שעמם בילה בשיט סירות בחוף עכו. היה חבר ורע ללא תנאים, רגיש ואכפתי, חדור אהבת המשפחה, האדם, הצבא, העם והמולדת. ארבל שפע מוטיבציה לשרת את המדינה ביחידה קרבית ועל כן הכין את עצמו לקראת הגיוס במסגרת חברת "עמית לכושר". בסוף חודש מרס 2005 התגייס לצה"ל ושירת בפלוגת הנ"ט בסיירת "עורב" של חטיבת "גבעתי". היה גאה מאוד בתפקידו ו"מורעל" על היחידה. הוא יצא לקורס מ"כים ומשסיימו, שירת תקופה כמפקד כיתה. בהמשך, חזר על-פי בקשתו לצוותו המקורי שם שימש כלוחם וכמפקד. ארבל היה אדם חברותי, אהוד מאוד על חבריו, ציר מרכזי בחברה ובצוות היחידה, אחראי, בעל יושר פנימי וערכים. סיפר המג"ד: "תמיד אפשר היה לראות אותך בראש חייליך, בשגרה ובקרב. כסמל צוות דאגת לכל מחסורם של חייליך והקפדת קטן כגדול על כל צורכיהם. אני זוכר מפגשים אתך בתחקירים לקראת ואחרי משימה. תמיד מקצועי, תמיד רהוט, ומעל לכול בעל דעה ברורה וצלולה. ידעת לעמוד על שלך ולא חששת לומר את שעל לבך". ביום כ"ו בתמוז תשס"ז (12.7.2007) נפל ארבל בקרב בעזה. סמוך לשעה 2:00 לפנות בוקר נכנסו כוחות מגדוד הסיור של חטיבת "גבעתי" לפאתי מחנה הפליטים אל בורייג'. במקום התפתחו חילופי אש עם חמושים פלסטינים ומטען הופעל כנגד הכוח. ארבל נפגע מהאש ונהרג במקום. עוד שני חיילים נפצעו. ארבל היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין במשגב. הותיר הורים ושתי אחיות. על מצבתו נחקק הפסוק "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים". על קברו של ארבל ספד לו אביו: "… איזה עולם הפוך, אבות מספידים בנים ולא להפך. קל וחומר סבתא מביאה נכד לקבורה. כמה סמלי ארבלי, נולדת ב-י' באייר, הוא יום הזיכרון לסבא יצחק שעל שמו אתה קרוי, והיום, כ"ז בתמוז, יום פטירת סבתא סימה, אנו מביאים אותך למנוחת עולמים. … גם היום, כמה סמלי ארבלי, נסענו לבית החולים בנהריה להיפרד ממך, למקום שממנו יצא מסע הלוויה שלך. כמה סמלי, אותו בית חולים שממנו יצא גם מסע הלוויה של סבא ברוך וסבא יעקב. ארבלי, נמשיך כמשפחה להיות ביחד, לתמוך אחד בשני ולהיות חזקים ככל האפשר. … נמשיך את דרכו של ארבל, דרך הנתינה, האהבה, העזרה לזולת והצניעות. … שלום לך בן אהוב ויקר שלנו, בן יובלים, בן משגב, בן הגליל, בן יחס"ר גבעתי וצה"ל, בן מדינת ישראל ועם ישראל ". הספידו מפקד הגדוד: "ארבל, רק אתמול לחמת בגבורה ובעוז באש תופת בעזה והיום אנו נפרדים ממך. מוזר לדבר על לוחם בלשון עבר, בייחוד על אחד כמוך, ארבל, דומיננטי, קר רוח והחבר של כולם. כפי שהיה בשגרה, כך גם בלחימה ותחת אש. … לחמת בגבורה ובדבקות במשימה, בראש הכוח, תוך מתן דוגמה אישית לשאר חיילי הפלוגה. … חשוב לי שתדע כי חבריך השלימו את משימתם ופעלו בדבקות ובאומץ ראוי לציון על מנת להשיג את יעדי המבצע ולהשיג את ידי המרצחים. מורשתו של ארבל תהיה נר לרגלנו. … ארבל, אני מצדיע לך בדרכך האחרונה". מתוך הספדו של ארז, ראש המועצה האזורית משגב , בשם תושבי משגב: "… אני זוכר את ההכנות שאתה וחבריך עשיתם לפני הגיוס. את המסעות, הניווטים, נשיאת המשקל והסימולציות של גיבושים ליחידות מיוחדות – כל זאת על מנת לתרום את המרב והמיטב לעם ולמדינה. לאחר מסכת האימונים התגייסת, ולמרות שלא הצלחת להגיע בדיוק לאן שרצית – התעקשת, נאבקת והגעת ל'עורב גבעתי' – יחידה מפוארת, מיוחדת ומובחרת. … ניכר עליך שאתה תבנית נוף מולדתך. … תהה נשמתו של ארבל צרורה בצרור החיים של תושבי משגב". לאחר נפילתו של ארבל התפרסמו כתבות רבות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית שסיקרו את האירוע ברצועת עזה. עיתון "א-לה גוש", עיתון יישובי משגב, הקדיש לארבל את תמונת השער ובשניים מהגיליונות פורסמו כתבות נרחבות על ארבל והובאו קטעי הספדים. וכך נכתב על ארבל: "בתמונות שהותיר אחריו ניבטת דמות של עלם חמודות. מההספדים שנאמרו אל מול קברו מצטיירת דמות בעלת מרקם אנושי וערכי, רגישה ואכפתית, השוזרת בתוכה את אהבת החיים, אהבת המשפחה, אהבת המולדת, ה'מורעלות' על הצבא, ואת החברות – כערך עליון". כתב יונתן, חבר לצוות: "… לארבל הייתה ברורה המשמעות החברתית של צוות הערבות ההדדית. הוא פשוט חיכה להתגייס, להיות בצוות ביחידה מובחרת ולהכיל את כל מה שחלם – עלינו, על החברים. אני זוכר אותו אומר: 'אין, אין, הצוות זה לא רק לעכשיו, זה למילואים – לחיים'. עכשיו, מול הדף, אני פתאום מבין שארבל היה הליבה של הצוות, מחבר בין המובילים יותר ופחות, בין הקשורים יותר ופחות. הוא היה המוביל של כל נושא החיבור החברתי. … היה לו את הרעל לרצות לעמוד בכל משימה טוב – אם זה תוצאה של הצוות באיזה בוחן – או להצליח בניווט, והעיקר שהצוות יצליח". כתבה רותי, המחנכת בכיתה י"ב: "ארבל יקר, הגעגוע כל כך גדול. … הגעתי למסקנה שהיית מיוחד משום שהיה בך את השילוב הנדיר של שובבות, לקיחת אחריות, רגישות מיוחדת וערכיות. … בחודש האחרון נזכרתי בכל כך הרבה סיפורים שהיו קשורים בך, בכולם גילית רגישות מיוחדת במינה. … הגעגוע גדול כל כך משום שהיית כל כך יקר לנו, כל כך מיוחד… ואתה חסר!". כתב גידי זילבר: "… עברנו הכול ביחד, מהמעון ועד הצבא, תמיד היית שם – דואג לנו, האימא הפולנייה שלנו. … ארבלי, תמיד רצית להיות גיבור, להיות ראשון, הצבא בשבילך היה פסגת השאיפות, כבר מגיל צעיר חלמת להגיע הכי רחוק ולתת מעצמך כמה שיותר. אנחנו זוכרים אותך כל יום שישי אצל איריס, מספר חוויות מהצבא עם חיוך גדול מרוח על כל הפנים, מתגאה בשפשופים שהצלחת לחטוף בכל מיני דרכים משונות. וככה גם חיית את חייך, תמיד ראשון, תמיד נותן את עצמך בשביל כולם. לפחות נוכל להתנחם בעובדה שסיימת כמו שהאמנת, כגיבור. … ארבלי, אנחנו אוהבים אותך, היית בשבילנו הכול ויותר מזה. אוהבים וזוכרים תמיד, היובלימניקים פחות אחד". כתב חזי, חבר לצוות: "… ארבל היה אותו אחד שכשקשה למישהו בצוות או שיש מריבה בצוות, ארבל יהיה שם לעזור, לדבר ולנסות להרגיע ולפשר. וכשהצוות רץ עם איזו אלונקה בבוחן או בתרגיל ואתה כבר לא יכול לסחוב יותר וכמוך גם לאף אחד אין כוח להחליף אותך באלונקה, כמובן ארבל יקח ממך גם אם נגמר לו כל חלקיק של אנרגיה כמו כולם. ובאותו אופן אולי בצורה הקיצונית ביותר, בפעילות, אם צריך להיכנס לבית ראשון, אז ארבל ייכנס ראשון ולא יהסס. ואם יש היתקלות וצריך לצאת לאיגוף, גם, ארבל לא יחשוב פעמיים ויעשה את מה שצריך, כי זה מה שצריך לעשות. ובאותו אופן אם צריך 'נגביסט' שילך בחוד ויפתח את השטח, גם את זה יעשה ארבל כי מישהו צריך לקחת את התפקיד הזה. … אבל מעבר לכול, ארבל, היית חבר שלי ואהבתי אותך כי פשוט אהבתי אותך ואתה תחסר לי". כתב אמיר: "כשחושבים על ארבל, אפשר להבין למה אומרים שאלוהים תמיד לוקח את ההכי טובים כי כזה תמיד היית – הכי טוב, הכי טוב בכל המובנים, הדבק שמאחד את הצוות ומניע אותו, זה שמארגן את כל ערבי הצוות והטיולים, מנהיג אמיתי. … מלבד החור הענק שהותרת בכל אחד ואחד מאיתנו, הותרת חור ענק בצוות. מפקדים באו ומפקדים הלכו אבל ארבל המנהיג נשאר תמיד. אלוהים לקח אותך. כנראה שהוא צריך שמה מישהו כמוך, מישהו שיזיז ת'עניינים ויעיר את הישנים ואת כל העצלים המסרבים לקום. … ארבלון, לנצח תישאר בלבנו. איבדנו חבר אמיתי…". כתב אמנון, חבר לצוות: "תמיד מחייך, תמיד צוחק. … רק שלשום באתי אליך ואמרתי לך איזה 'תיק' זה לסחוב את ה'נגב' לפעילות, ואתה כמובן צחקת וחייכת בטבעיות. … ואיך שכל בוקר היית נכנס להעיר את כולם עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן וצועק: 'בוקר טוב, בוקר טוב' רק בגלל שהתחיל יום חדש והשמש זורחת. ולא היה מסע אחד שאם מישהו היה טיפה כואב לו מתחת לאלונקה לא היית ישר מחליף, גם אם סחבת כבר שעה והרגע יצאת. ולמי היה אכפת מהצוות יותר ממך? ומי תמיד ארגן את כל השיחות לשיפור הצוות אם לא אתה ארבל! ואיך קרה שהתנדבת גם בראש השנה וגם בסוכות כי רצית שהחבר'ה יצאו וייהנו בבית. היה לך את המקום המיוחד שלך בצוות. היית בן אדם שאפשר לבוא לדבר ולהתייעץ על הכול. היו פעמים שאתה ורק אתה היית מחזיק אותנו במצבים הקשים ביותר של הצוות. … אתה חבר אמיתי ארבל, במלוא המובן של המילה". במלאות שלושים לנפילתו כתבה אמו: "שלושים יום עברו מאז אותה דפיקה על הדלת, מאז ניחתה עלינו ההודעה הנוראה מכול, ואנחנו עדיין איננו מסוגלים לעכל. … אין בלבנו כעס, רק חלל גדול וכואב, והרבה, הרבה סימני שאלה. למה? למה נלקחת מאתנו? כל כך צעיר, כל כך מלא חיים ותכניות. למה? … מהיום שנולדת, תמיד עליז, פעיל, מקורי, מלא חברים, בעל לב רחב, אוהב אתגרים, במרכז העניינים, חושב על כולם, דואג, מארגן, שומר על הצדק ועומד על שלך. בחודש החולף ובעיקר במהלך השבעה, שמענו סיפורים רבים על פועלך והתרגשנו לשמוע לאלו פסגות לקחת את הערכים שספגת בבית ובסביבה. הגיוס ליחידה קרבית מובחרת היה עבורך גם ערך וגם חלום שהגשמת. אהבת את מה שעשית. אין נחמה אך לפחות אנחנו יודעים כי נפרדת מאיתנו כגיבור ובדרך שהכי התאימה לך. קשה לנו חמוד שלנו אך בשבילך החלטנו לשמור על המשפחה ,לדאוג שכוח החיים יגבר על כוח השכול, להמשיך הלאה ולדאוג שתמיד , תמיד תמשיך להיות חלק מאיתנו. נוח בשלום ילד אהוב שלנו. אוהבים אותך – אמא, אבא, עינב, מורן וסבתא שרה". חבריו הקרובים של ארבל חיברו, הלחינו והקליטו שלושה שירים לזכרו. שירו של אורן גיפמן "הנה אתה פה": "איך הקרבת את חייך למולדת / תמיד מוביל גם הפעם ראשון / רק לו הייתי יודע / שלא תמשיך אתנו ארבלון // אפילו שאתה לא אתנו / עוצם עיניי והנה אתה פה // בעיניך השתקפות של שמים וים / והרוח שולחת אותך לאין סוף / ככה אהבת ת'טבע / ועכשיו אתה כבר חלק מהנוף // אפילו שאתה לא אתנו / עוצם עיניי והנה אתה פה // כמו פרח בעונתו פורח / ושלא בעונתו נכחד ונובל / שאלתי היום כזאת היא / האם בעונה הבאה נשוב לטייל // אפילו שאתה לא אתנו / עוצם עיניי והנה אתה פה / וככה תישאר עוד קצת אתנו / אך תמיד תישאר בלבנו, ארבלון". אילן פליישמן, חבר ממשגב, כתב את השיר "מרגיש": "אתה יודע אח שלי, שהשמש תזרח מחר! / שמחר יהיה אור ושקיעה, ירח ופריחה! / אתה שומע חבר יקר, את ציוץ הציפורים? / אתה מרגיש איך הלב שלי נשבר לרסיסים? // מתי כבר תחזור? מתי אתעורר? / לאן הולכים מפה? / תגיד לי חבר! / מתי זה נגמר? לאן אתה הולך? / קשה לי בלעדיך… חבר… // אתה יודע סמרטוט שלי, שהחורף קרב ובא? / אתה שומע ידידי, את קולות המלחמה? / אתה מרגיש חברי, איך כולם בוכים לך? / מתי כבר תחזור, מתי אתעורר ? / לאן הולכים מפה? / תגיד לי חבר !/ מתי זה נגמר, לאן אתה הולך ? / קשה לי בלעדייך … ארבל ". שירו של אילן פליישמן "תחזור לכאן": "בעונה של שרבים וחם לי בפה נורא / בלילות של ברקים ואני צריך אותך // ברגעים של שמחה / בימים של עצב / בשניות של מבוכה / בזמנים של קצב // בריקוד מושחת, במסיבה פרועה / במפל מדהים, ברגעי שמחה / כשמכינים קפה ונשפך על הרצפה / כשקר לי ואין אותך / עצוב לי נורא… // בטיול ארוך כשכואבות הרגליים / בערבי שטות עם הרבה שתייה / בהתערבות שאין לה משמעות // עם פרצוף מצחיק ובוקסר אחד / עם פק"ל קפה בתיק סיני / עם חיוך מדהים ומשפט טיפשי // תחזור לכאן…"