fbpx
רייזנר, יהודה

רייזנר, יהודה


יהודה, בן יפה ויוסף, נולד ביום י"ח באב תש"י (1.8.1950) בגבת. בהיותו בן ארבע עברה משפחתו לחיות בקיבוץ יפעת ושם גדל והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ ואחר-כך המשיך את לימודיו בבית-הספר המקצועי בקיבוץ מזרע. הוא היה ילד פשוט הליכות וחביב, אך לבו לא נמשך במיוחד אחר הלימודים. תיקו היה מלא תמיד מכוניות וטרקטורים במקום מחברות וספרים. מילדותו ניחן בחוש טכני מיוחד וב"ידי זהב", שהבדילו אותו משאר הילדים. תמיד היה מפרק ובונה, שובר ומתקן – בתחילה צעצועים ואחר-כך מכשירי חשמל. מטבעו היה ילד שתקן ומסוגר אך בעל לב רחב ומוכן תמיד לחוש לעזרת זולתו. על אף שהיה נמוך קומה, הצטיין בכושר גופני טוב וניחן בזריזות רבה. הוא אהב מאוד מוסיקה והרבה להאזין בשעות הפנאי, כן היה חבר בחטיבת הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים ובחוג הקליעה של חטיבת הגדנ"ע, שם זכה בשתי מדליות כסף על הישגיו בקליעה. יהודה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1968 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שסיים קורס למקצועות הטנק וקורס מפקדי טנקים, הוצב ביחידה שעשתה את מרבית הזמן בקווים הקדמיים. הוא היה חייל טוב ואהוד על מפקדיו ועל חבריו ליחידה. תמיד הקפיד לשמור על קשר אמיץ עם הבית ואת חופשותיו העדיף לבלות בחיק משפחתו האהובה עליו. בשנת 1971 השתחרר מהשירות הסדיר בצה"ל וחזר למשק. חיש קל השתלב בעבודה בבית-החרושת למכונות חקלאיות ובמסגרת עבודתו נשלח לקורס השתלמות במדרשת-רופין. גם בחיי החברה השתלב יפה והפך להיות לאדם חברותי ופתוח, אוהב חיים, מארגן מסיבות ונוטל חלק פעיל בהן. למחרת יום הכיפורים עמד להישלח על-ידי הקיבוץ לקפריסין, כמלווה תוצרת בית-החרושת. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס יהודה ונשלח לחזית סיני. הוא השתתף בקרבות הבלימה ובקרבות הפריצה לגדה המערבית של תעלת סואץ. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), כשלחם באזור "מיסורי" צפונית ל"חווה הסינית", נפגע הטנק שלו. הוא קפץ מהטנק וניסה לתפוס מחסה, אך בעשותו כן נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ יפעת. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "עד עכשיו דחקנו בכוח את הכאב אל פינות חבויות בלב והמשכנו בעיסוקינו הצבאיים, בשמירת הקווים ובכוננות מתמדת. ואילו עתה, כאשר השחרור נראה באופק, פורץ הכאב מחדש. המחשבה כי יהודה איננו אתנו, כי שוב לא נלחץ את ידו לפרידה, כי שוב לא נוכל לומר לו 'להתראות במילואים הבאים', המחשבה הזו קשה מנשוא". קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו, שמסופרים בה תולדות חייו ודבר לחימתו בקרב.

דילוג לתוכן