רייבר, פסח-חנוך
חנוך, בן אביבה ויעקב, נולד ביום א' באייר תשי"א (7.5.1951) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "בר אילן" ואחר-כך סיים את לימודיו בישיבה התיכונית "מדרשיית נועם" בפרדס חנה. תקופת שהותו במדרשיה, שהיא מוסד חינוכי וחברתי, הייתה התקופה הנעימה שבחייו והוא כיבד מאוד את סגל המחנכים והמדריכים. המדרשיה היא שהשפיעה עליו והתוותה את הלך מחשבתו ודרך חייו – צירוף של דת ודעת. הוא היה נער חברותי, שאהב להשתובב וליטול חלק בכל תעלול, אך במידה ובטעם. הוא היה אופטימי ועליז, קיבל את הדברים ברוח טובה ואף פעם לא התלונן על קשיים או על אי נעימויות. היה בו שילוב של רצינות ובגרות עם חוש הומור, שבזכותם היה הרוח החיה בכל חברה ומסיבה. הוא היה בעל ידע רב ושטחי התעניינות מגוונים, אך הצטנע תמיד בידיעותיו ובהישגיו. תמיד היה בן מסור להוריו ואח ורע לאחיותיו. הוא התעניין מאוד בכל הקשור לאווירונוטיקה ולבניית מטוסים, הקדיש שעות רבות לקריאה בנושא זה ומגיל צעיר שאף לבנות דגם של כל מטוס חדש. תחביבו האחר היה הצילום האמנותי והוא התכונן לשלב בעתיד את שני תחביביו. תחילה אמר ללמוד הנדסת מטוסים ולהתבסס, ולכשירווח – להפיק ולביים סרטים ישראליים מקוריים. חנוך גויס לצה"ל בסוף יולי 1969 והוצב לחטיבת "גולני". לאחר הטירונות ולאחר שסיים קורס מ"כים שובץ לאחת היחידות כמפקד כיתה ואחר-כך מונה סמל מחלקה. הוא שירת במרומי הגולן ועל גדות תעלת סואץ ונפצע מספר פעמים בתאונות אימונים, אך לא הסכים לעבור לתפקיד מנהלתי והתעקש להישאר ביחידה קרבית. משך כל תקופת שירותו הקפיד לשמור על מצוות הדת ולמצוא דרך לשלב את אורח חייו הדתי עם דרישות הצבא. הוא השתדל מאוד שלא להדאיג את משפחתו, הקפיד לכתוב הביתה ואת חופשותיו המעטות חילק בין משפחתו לבין פגישות עם חבריו מהמדרשייה. בשנת 1972 שוחרר מהשירות הסדיר בצה"ל והחל להתכונן לבחינות הכניסה לטכניון. באותו זמן גם עבד כפועל בניין כדי לחסוך כסף ללימודים. הוא התקבל לפקולטה להנדסת מטוסים וביקש שיקדימו את שירות המילואים שלו, כדי שיוכל להתפנות ללימודים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה חנוך במעוז "ליטוף". עמדתו הייתה אחת העמדות הקשות, ליד השער שדרכו ניסו המצרים לפרוץ ולשטוף את המעוז. חנוך נפגע מצרור שירה חייל מצרי ונהרג מיד, אך גופתו נשארה בשטח האויב. רק כעבור 14 חודש, כאשר החזירו המצרים את גופותיהם של שלושים ותשעה חיילי צה"ל שנפלו בקרבות הדרום, הובא למנוחת-עולמים באדמת ישראל, ונקבר בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "חנוך נמנה עם שורותינו, לחם בגבורה רבה במעוז "ליטוף" שעל שפת תעלת סואץ, בהגינו על חבריו ועל ביתו אשר בעורף. חנוך ז"ל גילה מסירות רבה לחבריו, אומץ לב ותושייה בקרב, ופעל תוך חירוף נפש וסיכון עצמי רב עד לנפילתו. בתקופת שירותו עמנו בגדוד מצאנו בו תכונות של אדם ולוחם למופת". על פועלו במלחמת יום-הכיפורים הוענק לו אחרי-כן ציון לשבח מטעם אלוף פיקוד המרכז. המשפחה הנציחה את זכרו על ידי ייסוד קרן על שם חנוך ז"ל, למתן מלגות לתלמידים נזקקים מ"מדרשיית נועם" ומישיבת הכותל; מתפללי בית הכנסת ברחוב אבן גבירול 193, הקדישו ספר תורה לזכרו; הוריו יחד עם חבריו ללימודים ב"מדרשיית נועם" הוציאו לאור ספר לזכרו בשם "חנוך;" חטיבת ירושלים הוציאה לאור ספר לזכר חללי החטיבה, וביניהם חנוך רייבר ז"ל.
