רייבנבך, יצחק (איז’ו)

יצחק (איז'ו), בן אברהם ורגינה, מניצולי השואה, נולד ביום י"א בכסלו תש"ז (4.12.1946) בגרמניה ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1948. את לימודיו היסודיים והעל-יסודיים סיים יצחק בעיר מגוריו – לוד. יצחק היה תלמיד פיקח ומצטיין. בבית-הספר התיכון התבלט כמנהיג חברת התלמידים בכיתתו, ובטכניון היה חבר מועצת אגודת הסטודנטים. בבית-הספר התיכון השתתף באימוני הגדנ"ע ובשנת 1961 סיים קורס מ"כים, שנערך במסגרת הגדנ"ע. יצחק אהב שירה ופרוזה, קרא ספרים רבים, התעמק בספרי הגות ופילוסופיה. הוא היה חסיד תורתו של שופנהאור ודגל בדעותיו של מקיאבלי. מנעוריו אהב ספורט והצטיין במשחק הכדורגל, התעניין בקולנוע והעריץ את אמנות הקולנוע, אהב מוסיקה ונהנה להאזין לשירי ה"חיפושיות" ולשיריו של אלביס פרסלי. יצחק סירב לקבל דברים כמות שהם ותמיד נאבק לשנות מה שנראה לו טעון שינוי. הוא היה חבר טוב ועזר לכל אדם. תמיד היה בעל דעות מגובשות, החלטי בדעתו ובעל יכולת לחזות דברים ומאורעות זמן רב לפני התרחשותם. חברים וידידים נהגו להתייעץ בו לפני קבלם החלטה חשובה. הוא היה ישראלי גאה, פטריוט במלוא מובן המילה. יצחק גויס לצה"ל באוגוסט 1964 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס נהגי טנקים ובקורס מפקדי טנקים נשלח לקורס קצינים והשתלם בקורס לקציני שריון. אחרי כן הוצב בבית-הספר לשריון של צה"ל בתפקיד מדריך. מפקדיו ציינוהו כ"קצין מעולה, יעיל ובעל יזמה, המבצע את תפקידו בנאמנות ובמסירות נפש". עם פרוץ מלחמת ששת הימים נקרא יצחק לשירות מילואים ונלחם כמ"מ באוגדה של האלוף אברהם יפה. כשלמד בטכניון היה נקרא לתקופות של שירות מילואים ובמסגרת זו השתלם בקורס מפקדי פלוגות שריון. בשנת 1969 נשא לאישה את חברתו ציפורה, וכשלוש שנים אחרי-כן נולדה בתו – רקפת. כשסיים יצחק את לימודיו בטכניון בחיפה, החל לעבוד בתע"ש כמהנדס כימי וצוין לשבח על רמתו הגבוהה בעבודה. במלחמת יום-הכיפורים היה יצחק בין חיילי גדוד המילואים הראשון שהגיעו לרמת הגולן, ונלחם כמפקד פלוגה נגד כוחות השריון של הסורים בקרבות הבלימה הקשים. במהלך קרב שנערך ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) ליד "ציר הנפט" נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה באש נ"ט של הסורים, והוא נפל בצהרי היום מפגיעת רסיסים במצחו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בלוד. השאיר אחריו אישה, בת והורים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "יצחק היה קצין שקול, בעל יזמה, עצמאי, ממושמע ואהוד;" חבריו לעבודה בתע"ש כתבו אף הם למשפחה: "נזכור את כושרו הנפלא של יצחק לחיות כחבר טוב של כולנו. נזכור את מרצו הבלתי נדלה ואת מאמציו לגבש מחלקה, שבה כולם היו ידידים ולא רק אנשים שבמקרה עובדים יחד. עבדנו עמו ברצון, לא משום שהיה ממונה עלינו, אלא, בעיקר, משום שהערכנו ואהבנו אותו כל כך".