ריטבליט, שמואל (שמוליק)

בן שרגא ויהודית. נולד ביום י"ח בסיון תש"ז (6.6.1947) בחיפה. את לימודיו היסודיים התחיל בבית-הספר "תל-חי" שבחיפה וסיימם בבית-הספר "קישון" שבמקום. לאחר-מכן למד בבית- הספר התיכון העירוני א' וגם בגימנסיה ההומנית שבחיפה. בנובמבר 1965 גויס לצה"ל והוצב לחיל-הקשר. מאז היותו ילד ידע שהוא עומד בפני עולם של אתגרים שהמוטיב המרכזי שלהם היה השליחות ובכל שירותו הכיר בשליחותו של דורו וראה את עצמו בין חלוציה; ובהיותו בצבא היה עובד ימים ולילות, בקור ובחום, מתוך שקט וצנעה. הוא עבר שורה ארוכה ומסובכת של פעולות קשות ומסוכנות עד ערב המלחמה – ובמלחמה עצמה התגלה הלוחם המעולה שהסתתר מאחריו שמואל השקט והצנום. הוא נלחם בזכות ההכרה באותה שליחות שהוטלה על דורנו. וחיוך זה הישרה על כל סובביו שמחת-חיים. מיד לאחר המלחמה נתמנה כסמל-קשר שידע להתגבר על עשרות הפגזות על תעלת-סואץ. הן זרעו אימה ומוות אך על כולן ידע שמואל להתגבר. כשהכל ישנו בבונקר הוא לא זנח את מכשיר-הקשר, וכאשר מפקדו העיר לו: "מדוע לא נכנסת לבונקר? הרי כמעט נהרגת מרוב פגזים שנפלו לידך!" ענה בחיוך: "תבין, מישהו הרי מוכרח לשבת ליד מכשיר-הקשר". אך לקראת סוף שחרורו מן הצבא נפל כתוצאה מעלייה על מוקש ליד באר-מנוחה; זה היה ביום י"ג בתשרי תשכ"ט (5.10.1968). הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. במכתב-תנחומיו להוריו כתב מפקד-היחידה כי הוא עמד להיפרד ממנו למחרת היום בו יצא לפעולתו האחרונה, "לפעולה שסיכמה את כל דרך- חייו בצה"ל, דרך גבורה, הקרבה ותהילה של לוחם שעשה הכל בזכות עצמו ורק בזכות עצמו. אך הוא הקדים אותי ולא נתן לי שהות של יום נוסף בו אספיק להיפרד ממנו. הוא הקדים אותי במזמור תהילה את השמים, כשעל פניו חיוך, חיוך של מנצח. הוא לא דיבר, לא הספיק, אך הוא חייך כדרכו; הוא חייך אל המוות חיוך של גבורה ונצחון, חיוך של אלה המוכנים להקריב את נפשם על מזבח תקומת ישראל. ולכן לא מעט היה בדמותו. בטוחני שמכם הוא שאב את כל מערכת עקרונותיו הסולם הרחב, אומץ-לבו ונאמנותו לעם ישראל ולצבא ההגנה לישראל. הוא נפל – אך הוא בינינו. ביחידה הוא ראה את שליחות חייו וחתם אותה בערב שחרורו – במותו. ממנו אנו שואבים את העידוד להמשיך את קיומנו ומאבקנו והוא ושכמותו מאירים את דרכנו יומם ולילה כמשאות גבורה". חוברת הופיעה לזכרו הנושאת את השם "שמואליק".