בת תהילה וחיים. נולדה ביום י"ב באייר תשל"ו (12.5.1976) בפתח תקווה, שם גדלה והתחנכה. עינת החלה את לימודיה בבית-הספר היסודי "קפלן" והמשיכה לחטיבת הביניים ולתיכון "בן גוריון", בו סיימה במגמה הסוציולוגית. עינת היתה "בת נהדרת, תלמידה מצטיינת ושאפה לעשות הכול בצורה המושלמת ביותר", מספרים הוריה. היא חונכה לערכים וגילתה רגישות רבה כלפי בני אדם ובעלי-חיים. בילדותה, מצאה גורת כלבים אשר נזנחה ברחוב, וביחד עם אחותה, רחלי, אימצו את הגורה והעניקו לה את השם "טיטאן". עינת הקרינה תמיד רוגע, נועם, שלווה ושקט נפשי. "בשקט בשקט, היתה גאה וחזקה, עם רצינות גדולה בכל מה שעשתה. בילדותה היתה מאוד שובבה, אחר כך נרגעה", מספרים בני המשפחה. הוריה של עינת העניקו לה מערך חינוך שלם ומשלים לפיתוח אישי, ואפשרו לה חופש בחירה מוחלט. בגיל שש החלה עינת לנגן בפסנתר. במשך שש שנים למדה בקונסרבטוריון העירוני והשתלמה אצל המורה לפסנתר יוספה מרקוס. היא התאמנה בנגינה שעות ארוכות והתמסרה לעניין ברצינות ובהתמדה. בהופעתה האחרונה ניגנה רסיטל, בערב התרמה לטובת המרכז הרפואי לילדים 'שניידר'. בגיל שמונה החלה לפתח תחביב נוסף, שעד מהרה הפך למרכז חייה, קאראטה. עינת גילתה כישורים מרשימים בתחום זה והתאמנה בבית-הספר הבינלאומי לאמנויות לחימה, "קאראטה דו" בפתח תקווה. כבר מיומה הראשון שם בלטה ברצינותה, בכשרונה ובנימוסיה הטובים. קשר קרוב וכמעט משפחתי נרקם בינה לבין ראש החוג, רוני. עינת שיתפה אותו בסודותיה, ניהלה עמו שיחות ארוכות וראתה בו דמות סמכותית. רוני, מצדו, העריך אותה אישית ומקצועית וניבא לה עתיד מזהיר. בכוח רצון נדיר לגילה הצעיר התקדמה עינת בקאראטה, ונחלה הצלחה רבה באליפויות ישראל, כנציגת בית-הספר. מכל תחרות חזרה עטורת מדליות והיתה אלופת הארץ לנוער בקאראטה שלוש פעמים ברציפות. כל שנה נבחרה מחדש לנבחרת וייצגה את בית-הספר בכבוד באליפויות עולם לילדים, אשר התקיימו בהונגריה. בגיל ארבע עשרה זכתה במקום שלישי באליפות הנוער העולמית ומשכה תשומת לב רבה בביצועיה המעולים. בנסיעותיה חוותה חוויות רבות – משחקים בשלג האירופי, החלקה על הקרח ויצירת קשרים חברתיים עם נבחרות ילדים מרחבי העולם. עינת תמיד בלטה בחן ובשנינות לשון, שלעתים היתה חדה כתער. גם לאחר שהתגייסה לצבא המשיכה לשמור על קשר הדוק עם בית-הספר ומנהלו. עינת אהבה בני- אדם והם אהבו אותה. היא הפגינה דאגה לסביבה, חום ואיכפתיות. חברה, נועם, סיפר: "היא היתה אומרת, שאם מישהו יהיה עצוב, היא צריכה לשמוח בשבילו. היא היתה משהו שאנשים יכלו להישען עליו". עינת היתה שאפתנית, ורקמה חלומות לעתיד שלאחר השירות הצבאי; תכננה לעבור קורס מחשבים וללמוד כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטה. בסוף חודש אוקטובר 1994 התגייסה עינת לצה"ל, לחיל התחזוקה. היה לה ברור שהיא תמלא את חובתה למדינה בתפקיד משמעותי ותורם. היא גילתה כושר מנהיגות, ועד מהרה יצאה לקורס קצינות. אחותה סיפרה עליה: "היא ידעה שהיא רוצה להיות קצינה. תמיד היתה עומדת על שלה. אם חשבה שמשהו לא בסדר, לא היתה מוותרת, לא פחדה גם מוותיקים ובכירים ממנה. ברגע שהאמינה במשהו, לא ויתרה לאף אחד. היה לה שיקול דעת חד וברור". אביה הוסיף: "הערך העליון שלה היה להיות אדם אנושי ומוסרי, ולעשות כל דבר בצורה יסודית". עינת תמכה בחברותיה לקורס, עודדה אותן וסייעה להן להתגבר על מצוקות. חברתה הטובה סיפרה: "היא היתה מרכז הנשמה של כל הקורס. עזרה בלימודים, עשתה הכול בשביל אחרים. המפקדים והחיילים מאוד העריכו אותה. קשיים אף פעם לא הרתיעו אותה. היא היתה קטנה כזו, עם לחיים אדומות ועם חיוך שכבש את כולם. היתה מסביבה הילה של אור ושל אושר. תמיד היתה זורחת." בחוברת הסיום של הקורס, כתבה עינת: "תקופה זו היתה התקופה הנפלאה בחיי. כשהגעתי, לא חשבתי שיש סיכוי שאצליח לשרוד את כל התקופה הארוכה הזאת שמחכה לי. אני בטוחה שלא הייתי שורדת בלי כל אחת ואחת מכן. אני אוהבת אתכן, לעולם לא אשכח אתכן, אני כבר מתגעגעת". בסיום קורס הקצינות עברה עינת השלמה חילית וסופחה לחיל הצנחנים בתפקיד קצינת מיחשוב. היא התמנתה לאחראית על פרויקט "מנור"ה" – מערכת ניהול ורישום מלאי הציוד ביחידות השדה השונות. בתוקף תפקידה נסעה עם חייליה לבסיסי צה"ל בכל רחבי הארץ והסתובבה בין יחידות גולני, גבעתי וצנחנים. היה בה הכוח ליזום רעיונות ולהוציאם אל הפועל והיא מילאה את תפקידה בגאווה וברצון. חבריה לשירות נהגו לכנות אותה "צוות עינת" כיוון שביצעה לבדה עבודה של צוות שלם. בשל מסירותה ואופן תפקודה, החליט קצין תחזוקה ראשי להעניק לעינת את פרס ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של צה"ל, ויחד עם מפקדה הישיר החליט להמליץ עליה כעל קצינה מצטיינת, שתקבל תעודת הוקרה ביום העצמאות, מידי נשיא המדינה. אך לכך לא זכתה עינת להגיע. ביום ה' באדר א' תשנ"ז (12.2.1997), נפלה עינת בעת מילוי תפקידה. יחד עמה נפלו סמלת יפעת נאור, רב"ט רינת פרחי ורב"ט יהב חבשוש. עינת הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי "סגולה" בפתח תקווה. בת עשרים היתה בנופלה. הותירה הורים, אחות וחבר – נועם. במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "עינת שירתה כקצינת מיחשוב במפקדת קצין תחזוקה ראשי, ותוארה על ידי מפקדיה כקצינה משכמה ומעלה, שגילתה יוזמה אישית יוצאת דופן ומילאה את תפקידה במיומנות ובמקצועיות ראויים לציון. עינת ביצעה מהפכה חיובית במערכת ניהול ורישום המלאי, הביאה לשיפור מערכת היחסים ומתן השירותים מול יחידות השדה ואף היתה מועמדת לקבל על כך פרס מטעם ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה." קצין תחזוקה ראשי כתב למשפחה: "עינת היתה מלח הארץ. היתה לה אישיות מאוד מיוחדת, כושר מנהיגות, ארגון וניהול יוצאים מן הכלל. היא היתה ילדה מחוננת וכל אחד מאתנו הרגיש תמיד את נוכחותה, ילדה שקיבלה מהבית הרבה ערכים של לתת ולתרום למדינה. היו בה דינמיקה של עשייה, יושר ונאמנות… קשה לקבל את העובדה שנצטרך לדבר על עינת בלשון עבר. עינת שכה אהבנו והערכנו. בתקופה בה הנהיגה צוות במערכת ניהול ורישום המלאי הביאה להישגים מרשימים הראויים להערכה. אחריותה ומסירותה היו ללא דופי, עד לרגע בו מצאה את מותה, במושב הקדמי, כיאה למפקד. ידעה לדרוש מחייליה, אך גם סוככה והגנה עליהם. הצטיינותה בשירות הצבאי היתה המשך ישיר להצטיינותה בכל התחומים בהם עסקה והתעניינה. חיוכה הצביע תמיד על שביעות רצון ממה שקיבלה, אך יותר מאושרת היתה, כשיצאה עם חייליה ליחידות השונות בכל רחבי הארץ. אלו היו הימים והרגעים המאושרים עבורה. לאותו יחס של כבוד וגעגועים זכתה בחייה ובמותה מהיחידות. …דרכה המיוחדת של עינת, תשמש נר לרגלינו, תאיר את דרכם של קצינים וקצינות ותהיה מקור לגאווה ומורשת להמשך החיים, העשייה והתרומה של חיילים וחיילות לצבא ההגנה לישראל ולמדינת ישראל". מפקדה של עינת סיפר להורים על בתם, שהיתה קצינה חרוצה ומוצלחת במיוחד: "את עינת אי-אפשר היה לפספס אף בוקר. תמיד כשהגענו היתה כבר ליד המחשב. היא היתה דמות של מפקד, עד הסוף. זאת אבידה גדולה. אילו יכולתי לשים את עינת על טנק, בלי ספק היא היתה משתלבת בצוות. הפעילות שלה היתה פשוט מושלמת. בבוקר התאונה כתבתי לעינת מכתב הצטיינות, בלילה היא כבר לא היתה". משפחתה של עינת תרמה את קרנית עינה לחייל שהתעוור בתאונה. רק לאחר מכן התברר, שעינת חתמה על בקשה לתרום איברים מגופה במקרה של מוות. בכך הגשימה המשפחה את צוואתה. כתבות שהתפרסמו בעיתונות הארצית והמקומית האירו את דמותה המיוחדת.
