רחמים, אליהו

אליהו, בן ויקטוריה ומנחם, נולד ביום ט' בחשון תשי"ד (18.10.1953). הוא למד בבית-הספר היסודי "המרכז" ברמת גן, ב"אורט" ברמת גן ובבית-הספר התיכון "קבוצת החוגים" בקיבוץ בית השיטה. את ראשית ילדותו עשה אליהו, בן למשפחה מעולי בבל שעלתה לארץ מפרס, ברמת-גן, שם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי. הוא התחיל ללמוד אלקטרוניקה בבית-ספר תיכון-מקצועי, אולם בהשפעת אחיו המבוגר הצטרף לקיבוץ בית השיטה, וכעבור זמן הצטרף אליו אחיו הצעיר ממנו. אליהו נקלט עד מהרה בחיי הקיבוץ ובחברת בני הכיתה, הצליח מאוד בלימודים והתחבב על חבריו לספסל הלימודים, למרות שהיה עירוני ש"נשבה" בידי קיבוצניקים. בבית-הספר עסק בכל תחומי הפעילות הספורטיבית והחברתית כיתר חבריו. רק שנתיים הספיק להיות בבית השיטה, אך תקופה זו הטביעה בו חותם עמוק. הוא היה לנער בוגר ורציני, עצמאי ובעל ביטחון עצמי. כשסיים את לימודיו בכיתה י"א, תיכנן לשוב הביתה כדי לעזור להוריו בפרנסת המשפחה. אולם חברי המשק שכנעוהו, כי אם יסיים את לימודיו בבית השיטה, יגרום הדבר נחת רבה להוריו. הוא נענה להם והמשיך עד כיתה י"ב יחד עם חבריו לכיתה. תכונותיו הבולטות ביותר של אליהו היו האופטימיות והלבביות. הוא נתן אמון בבני-אדם, לפעמים עד כדי תמימות, לא שמר טינה לאיש והיה עליז ובעל רוח מרוממת. הוא התקשר מאוד לקיבוץ ולחבריו והצהיר בביטחון כי נחושה החלטתו להישאר במשק אחרי השירות בצה"ל. אך יחד עם זאת הציק לו הניתוק מהבית, ובעיקר מההורים, שהיה קשור אליהם בכל נימי נפשו. כיצד להיות בבית השיטה ובבית ברמת גן כאחד – זו הייתה השאלה הקשה שעמדה לפניו, והגיוס לצבא שימש לגביו תקופת מבחן, שבסופה קיווה למצוא מענה ללבטיו. אליהו גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק והיה לאיש צוות ולתותחן בטנק "סנטוריון". ביחידתו נחשב חייל מצטיין, מסור ונאמן ובעל רצון עז ללמוד ולהתקדם. הוא השיג הישגים מעולים בתחום התותחנות, ובזכות כושר הפגיעה הגבוה שלו בתותח הטנק, אף ניתן לו הכינוי "צייד 2". את ניסיונו הקרבי הראשון רכש באחת מפעולות צה"ל בלבנון. הוא הצטיין בפשיטה זו, אולם חזר לארץ כשהוא נושא בטנק שלו את גופת חברו, שנפל בפעולה, ומות החבר גרם לו כאב וצער עמוק. במשך שנות השירות הצבאי חילק אליהו את החופשות בין ביתו בקיבוץ בית השיטה והוריו המאמצים שם לבין בית ההורים, האחים והאחיות ברמת גן. כיוון ששירת בעיקר ברמת הגולן, הביא לבית הוריו אבנים מהרמה, כדי שידעו היכן שירת, ובגלויות ובמכתבים הרבים ששלח, כתב וסיפר על חוויותיו בצבא. במלחמת יום-הכיפורים שירת אליהו ביחידת שריון ברמת הגולן ולחם בכל קרבות הבלימה בגזרה המרכזית והדרומית. הטנק שלו השמיד טנקים סוריים רבים, ובלם כוחות סוריים עדיפים, שפרצו באזור חושנייה. הוא השתתף בתחילתה של מתקפת הנגד לתוך השטח הסורי, ובקרב על תל אל-אחמאר ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), נפגע ונהרג עם כל אנשי צוות הטנק שלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול, השאיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו, כי אליהו היה תותחן מעולה ובין החיילים הבולטים ביחידתו. דברים על דמותו של אליהו פורסמו בשתי חוברות, "פני חברי" ו"מיכה, אלי", שהוצאו לאור על ידי קיבוץ בית השיטה לזכר י"א חברי המשק, שנפלו במלחמת יום-הכיפורים; כן הוקמה בקיבוץ מצבה לזכרו.