רחאל, האשם

בן חמדה ומחמוד. נולד ביום 7.11.1964 בבית זרזיר, כבן לעדה הבדואית. אח למוחמד, חאלד, מוסטפה, כאותר, סנד, היאשם, סאלח ופדאח. למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בכפרו. האשם החליט להתנדב לצה"ל וגויס בתחילת חודש נובמבר 1982. לאחר שעבר מסלול הכשרה כגשש, שובץ ביחידת חיל רגלים. עד מהרה התגלתה מחויבותו של האשם למערכת הצבאית והתברר רצונו להמשיך ולתרום לה. בתחילת חודש אפריל 1988 הצטרף האשם לשורות צבא הקבע. במשך כל שנותיו בצבא שימש כגשש ובשלוש השנים האחרונות שירת במוצב "דלעת" שברצועת הביטחון בדרום לבנון. מפקדיו של האשם סיפרו כי היה נגד מסור, אחראי, שביצע תפקידו בצורה טובה מאוד, הפגין מוטיבציה גבוהה ותרם מעצמו ללא גבול. במהלך שירותו גילה אומץ לב ודבקות במטרה; לא אחת גילה מטעני צד ואמצעי לחימה שהונחו על-ידי מחבלים ובכך הציל חיי אדם ומנע אסונות כבדים. ביום 18.6.1995 נפל האשם בקרב בלבנון. באותו בוקר, יצא בראש כוח שעסק בפתיחת ציר, באיזור מוצב "דלעת" שברכס עלי טאהר. בראש הכוח הלך עמו חברו האני, שאף הוא פעל כגשש. כאשר הגיעו לאיזור מעבר תבנית, ירדו החיילים והגששים מהציר כדי לסרוק נקודה חשודה ומסוכנת. בסריקתם הגיעו למטע זיתים, שם עצרו, ומשלא נמצא דבר חזרו לכביש והמשיכו בפתיחת הציר. לפתע, נפתחה אש ופצצות מרגמה נורו לעבר הטנק שעמד בחיפוי. מפקד הכוח חזר עם חייליו למקום, במטרה לסייע לטנק המותקף. הכוח החל לסרוק את השטח, והחיילים נכנסו שוב למטע הזיתים, לוודא שאין בו מחבלים. גם בסריקה זו לא נמצא דבר והכוח עמד לחזור לכביש. אז אירע פיצוץ חזק. האשם וחברו, ששמעו את הפיצוץ, רצו לכיוון הנפגעים על מנת להגיש להם סיוע. תוך כדי ריצתם אירע פיצוץ חזק נוסף של מטען צד אשר פגע בהם אנושות. האשם נהרג במקום. עמו נפלו רס"ם האני מוחמד וסמל הלל דוד רוזנר. עוד שני חיילים נפצעו. האשם הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בבית זרזיר. בן שלושים ואחת היה בנופלו. הותיר אשה – חוא, שני בנים – פאדי ומוחמד, ארבע בנות – מרים, הזאר, למא ורוזאן, הורים, שישה אחים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ם. משפחתו של האשם קיבלה תעודת הוקרה וכבוד החתומה בידי ראש אגף כוח אדם במטכ"ל. אלוף-משנה עמוס בן-אברהם, מפקד היחידה בה שירת האשם, כתב למשפחתו: "האשם הוא דוגמה ומופת ללוחם ולגשש. הוא שירת תמיד במקומות הקשים ביותר והמסוכנים ביותר. במהלך השירות התבלט כאדם, כחבר וכלוחם בעל תושייה ואומץ. לכל אורך דרכו בצבא, במשך שלוש עשרה שנה, אפיינו אותו אומץ והקרבה, וכך גם במותו. בריצתו האחרונה לכיוון הפצועים לקח על עצמו סיכון עצום וקבע בכך את הנורמה הנכונה והקשה לפעולה בקרב ותחת אש. בשם מפקדי החטיבה וחייליה, אני מצדיע לו בכבוד ובהערכה." משפחתו הקימה לזכרו פינת הנצחה בביתו, במושב בית זרזיר.