גדי נולד ביום כ"ט בכסלו תשי"ד, נר חמישי של חנוכה (6.12.1953) בניר-עציון. בנם בכורם של זאב ורחל, מניצולי השואה, שעברו כל אחד בנפרד דרך תלאות וחתחתים עד שמצאו מקלט בישראל ובנו בה את ביתם. הוא קנה את ראשית חינוכו בבית-הספר הממלכתי דתי בניר עציון, וסיים את חוק לימודיו בבית-הספר התיכון "יבנה" בחיפה. גדי, שהיה נער חביב ושובב, לא נמשך במיוחד ללימודים, והם לא היוו את עיקר עניינו בחיים. אולם הוא התבלט כמנהיג טבעי בחברה, והיה איש רעים להתרועע ואהוד על חבריו. גדי הרבה לכתוב שירים שמקצתם אף הולחנו על-ידו וזכו לביצוע בניר עציון. כן הוא ניגן על גיטרה. זה היה מיזוג של אהבת הזמר והנגינה – שירש מאימו, ושאיפה להופיע בפני קהל – חלומו של אביו. במשק התגלה גדי כעובד חרוץ, גילה עניין בנעשה סביבו ולא נרתע אף ממתיחת ביקורת. גדי גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1972, והתנדב לסיירת חטיבה 7. במהלך שירותו הצבאי פרצה מלחמת יום הכיפורים, וגדי נקרא להצטרף אל הנגמ"ש של המג"ד, כאן הוא היה עתיד לשבת ולהאזין למהלך הקרב, שבו נפלו חללים רבים – 24 במספר מטובי חבריו. למאורע זה הייתה השפעה עמוקה על גדי ואישיותו. הוא הפך לאישיות אחרת והקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקיים. גדי סיים בהצלחה קורס סיירי שריון, קורס מש"קי סיור ועסק בהדרכת כושר קרבי. בתקופת שירותו בגולן הוא הכיר את אילה, בת משק שדה אליהו, רעייתו לעתיד. בסוף יולי 1975 שוחרר גדי מהשירות הסדיר בצה"ל, נשא לאישה את אילה ועבר לגור בשדה אליהו. שם נולדו לזוג שני בנים ובת. בקשתו של גדי ללמוד בישיבה. כדי "למלא מצברים", נענתה בחיוב, והוא למד שנתיים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. בעת לימודיו במרכז הרב עסק הוא בשקידה בלתי נלאית בתלמוד תורה, תורה שבעל-פה, לימוד ההלכה, ועיון בספרי מחשבה. גדי הקפיד מאוד בשמירת המצוות, קלה כחמורה ושם דגש מיוחד בכבוד הזולת. הוא דיבר על העלאת ערך העבודה, עמל-הכפיים ובניית הארץ. עם שובו עסק גדי בעיקר בחינוך ובהדרכת נוער ומבוגרים, טיפל בבן-משק נכה, נתן שיעורים בתורה ובפרשת השבוע ופעל גם בעיירת העולים בית-שאן, שבה הדריך ילדים ונתן שעורי תורה למבוגרים. חברת המשק אמרה עליו: "הוא היה פשוט אדם שלא מן העולם הזה. במילון שלו לא הייתה קיימת המילה לא!" מלחמת שלום הגליל קטעה את מסכת החיים המופלאה של גדי. כשפרצה המלחמה, גויס גדי עם יחידתו. הוא השתתף בנחיתה ליד שפך הזהרני ובהיתקלות עם מחבלים. ביום ט"ז בסיוון תשמ"ב (7.6.1982), נפל סמל גדי בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בניר עציון. גדי השאיר אחריו אישה, שני בנים, בת, הורים ושני אחים. בנו הרביעי, שנקרא על שמו זהר-גדי, נולד לאחר נופלו. במכתב התנחומים למשפחה השכולה, ציין שר הביטחון, כי "גדי היה בעל אמונה עמוקה ובלתי מתפשרת בהשקפת עולמו הדתית, וכך גם ביצע את המשימות באימונים, ובתעסוקה מבצעית תוך שאיפה לשלמות. היה חייל מעולה ביכולת הביצוע, אחראי, מסור ואהוד על כולם", ואילו מפקדו הישיר כתב, בהתייחסו לאמונתו הדתית של גדי, כי באחת מתקופות המילואים חזרה יחידתו ערב שבת מסיור מתיש מעבר לגבול. כשנכנסה השבת נותרו עוד כמה קילומטרים של עלייה תלולה עד לבסיס. גדי ירד מהרכב ועשה את שארית הדרך ברגל, למרות המסע המפרך. "במעשיו ובפנימיותו בלטו אהבת הקב"ה, אהבת הזולת, דרך ארץ ואהבת המולדת. בדרך חייו זו ידע לאחד את עולם התורה עם עולם המעשה. יהי זכרו ברוך". בהוצאת משפחתו יצא לאור ספר בשם "גדי רז, נחלת גדי", ובו סיפור מסכת חייו של גדי כפי שתיארו וסיפרו חבריו, ידידיו ומכריו, וכן פרקי הגות ומחקר מפרי עטו של גדי.
