רזניק, אלימלך (מילא, מלך)

בן חנה ונפתלי יהודה. נולד בי"ג בניסן תרע"ח (26.3.1918) בפרליצה, בסאראביה. נתחנך בבית יהודי-מסורתי וציוני ופעילותו הציונית החלה עוד בהיותו תלמיד גימנסיה בקישינוב. הוא היה בין מייסדי קן "הנוער הציוני" בקישינוב וממקימי סניף ההכשרה הראשון של "החלוץ הכלל ציוני" באחד הכרמים שבסביבת עיר זו. בשנת 1936 סיים את הכשרתו ועלה לארץ-ישראל כחלוץ ואחריו עלו חמשת אחיו ואחיותיו. הוריו ואחת מאחיותיו ניספו בשואה. אלימלך הצטרף לקיבוץ "עין הגליל" ביבנאל, בו עשה כשנתיים ועזב אותו משום שלא מצא בו דרך הגשמה מספקת, אך נשאר נאמן וקשור בנפשו לגליל. הוא עבר למגדל הגלילית, מקום שם עבד כשומר ופועל חקלאי ואחר-כך התגייס לנוטרות. באותה תקופה הוחל בהקמת "גדר הצפון" כדי למנוע הסתננויות. אלימלך התנדב למבצע והוצב כמלווה מכליות המים בדרכן מהמעיינות בקדש ובמירון אל מחנות העובדים בגדר. הספקת המים למחנות היתה מן המשימות הקשות והמסוכנות ביותר ואלימלך "יושב היה תמיד על ראש מכל המים, רובהו בידו והוא צופה למרחקים". בכ"ה בסיוון תרצ"ח (24.6.1938) יצאו המובילים להביא מים מן המעיין במירון המרוחקת 16 ק"מ מן המחנה. הדרך לשם עברה ליד הכפרים הערביים ג'יש (גוש חלב) וספסוף (ספסופה). הנסיעה הראשונה לוותה במשוריין ועברה בשלום, אך בנסיעה השנייה יצאו האנשים כשהם חמושים, בלי ליווי המשוריין ובשתי מכוניות בלבד. לאחר ששאבו את המים והמשוריין לא הגיע החליטו לחזור בכוחות עצמם דרך הכביש. במרחק 800 מטר מן הכביש הראשי הותקפו המכליות משלושה צדדים, כדור פגע בשתי רגליו של אלימלך, קרע את העורק ולאחר דקות אחדות נפח הפצוע את נשמתו כשהוא שותת דם רב. כפי שנכתב אחר-כך בספר "הגודרים בצפון" הוא "הספיק עוד לענות ביריה אחת. כעשרים דקות שכבנו באש עד שבאו המשוריינים. התוקפים נסוגו אחור והניחו במקום שלוש גוויות". גופתו של אלימלך הועברה במשוריין חזרה למחנה ולמחרת למגדל, מקום שם הובא לקבורה. חייו היו, כנאמר ב"הגודרים בצפון" "כאגדת חיים של צעיר יהודי שערג ליפה ולטוב והנה בא הרוצח והפסיק את הפתיל". שמו הונצח גם ברשימה "לזכר נעדרים" בעתון "דבר" ובביטאון "העובד הציוני.