רזין, גיורא

בן נטע ורחל. נולד ביום י"ט בניסן תש"ד (12.4.1944) בגליל-ים. בילדותו נדד עם הוריו, השליחים הציוניים, על פני אירופה וראה את תוצאותיה של השואה והיה עד ללבטי-העפלה-ועליה. מגירסת-ינקות זו שאב וברוחה של מלחמת-הקוממיות גדל – וזו אף זו הטביעה את חותמה בנפשו עם ראשית-ההתבגרות. תחילה למד בבית-הספר היסודי "יהודה המכבי" בתל-אביב ולאחר שסיים את לימודיו בו נכנס לבית-הספר התיכון ד' של העיר ולמד שם עד שסיים בו את לימודיו התיכוניים. מגיל ט"ו חלם על טיס ורצונו היה עז להיות טייס בחיל-האויר הישראלי. למד וקרא הרבה על תעופה וגם הפך את ידיעתו הלכה למעשה בהרכיבו דגמים של מטוסים שונים. אבל עם זאת לא שש אלי-קרב, כי שאף סוף כל סוף לחיי שלום ובטחה. אמיץ וישר, פשוט ועניו היה, טהור כילד ואחראי כמבוגר. ספוג היה ערכי-חיים יסודיים ונעלים והיה בעל רצון ויכולת לחיות לפיהם. אהב מוסיקה וספרות והתעניין במדע. כאדם וכיהודי רצה להיות עובד-אדמה, כי בעבודת-אדמה לא רק בסיס כלכלי איתן ראה לעצמו ולבאים אחריו, כי אם גם הרגשת שלמות ואושר שאדם יכול לזכות בהן רק בחיק-הטבע ובמסתוריו. גם על לימוד רפואה חלם, מרצונו להיות עזר וסעד לכל נצרך וסובל, ויש שהעדיף את העזרה לזולת על צרכיו-הוא. בשני "חלומות" אלה יש להסביר את התבגרותו הרוחנית המורכבת ורבת-הצדדים, כאשר נעשה דתי והתחיל לקיים גם מצוות; היתה זו אמונה באלוהים כיסוד לחיי-חברה מוסריים שכוח-עליון שרוי בתוכם. במאי 1962 הגיע גיל גיוסו לצה"ל וגיורא בחר לשרת בחיל הקשה, האחראי והמסוכן ביותר – בחיל-האויר שעליו חלם מנעוריו. כאשר שאלוהו, כמה חדשים לפני נפלו, למה בחר בטיס, ענה: "אינני יכול לשבת במקום מוגן למטה כשהאחרים נלחמים למעלה". את תפקידו אהב אך לא הבליט אותו, כי לגביו היתה אהבת-המולדת דבר טבעי ומרומם את הנפש ומתוך כך היה מוכן תמיד להגן על הארץ ולשמור על בטחונה. אך חלומותיו ואורח-חייו נפסקו ביום י"ח באייר תשכ"ד (29.4.1964), כשנפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. שנה לאחר נפלו הוציאה המשפחה חוברת לזכרו. ביום-השנה השני לנפלו נחנך בבית-הספר התיכון ד', אשר עם בוגריו נמנה, "גן גיורא;" המפעל הוקם על-ידי משפחתו.