רזיאל, דוד
בן בלומה ומרדכי. נולד בי"ח בכסלו תרע"א (19.12.1910) בעיר סמורגון שבפלך ווילנה כנצר לגזע רבנים גדולי תורה ואדירי אמונה. מילדותו ספג בבית הוריו את האהבה לארץ-ישראל והכמיהה לציון, והוריו – שניהם מורים – הקנו לו את הדיבור העברי. בן שלוש היה דוד כשעלה עם הוריו ארצה בקיץ 1914. אביו הוזמן לשמש מורה בבית-הספר "תחכמוני" בתל-אביב אך כעבור מחצית השנה היתה המשפחה בין היהודים שגורשו מן הארץ על-ידי התורכים ונדדה במשך שמונה שני דרך מצרים, לאוקראינה ורוסיה ושם התגוררה במוסקבה ובקובנה. כל אותו זמן קנה דוד מהוריו ידע רב בלימודיהתורה, השתלם בעברית והרבה לקרוא בספרות העברית החדשה. בשנת 1923 שבה המשפחה לארץ-ישראל ואביו חזר ללמד בבית-הספר "תחכמוני". בבית-ספר זה סיים דוד לימודיו ועמד בבחינת-בגרות ממשלתית. רושם עז טבעו בו גיבורי התנ"ך, החשמונאים, בר-כוכבא ורבי עקיבא ומאותה תקופה נשתמרו שני מחזות שכתב – "המרגלים" ו"קורח" – וכן מסות בשם "דוד" ו"שאול". שנתיים הוא למד בישיבה "מרכז הרב" שבירושלים ואחר-כך התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא נרשם במחלקה למדעי הרוח ונודע כסטודנט מצטיין בלימודי המחלקה וגם במתמטיקה. בימי מאורעות הדמים של שנת תרפ"ט הצטרף לפלוגת המתנדבים שליד ועד הקהילה בירושלים ובמסגרתה ליווה למנוחת עולמים את עשרות בחורי הישיבה שנטבחו בחברון. עם קום "הארגון הצבאי הלאומי", בעקבות המאורעות על-ידי מפקדים שפרשו משורות ה"הגנה" בירושלים, היה מראשוני המצטרפים לארגון-המגן החדש, ובשורותיו התחיל משתלם במקצועות הצבאיים וקנה בהם ידע רב. בארגון זה, שנודע אז בשמות "ההגנה הלאומית" ו"הגנה ב'", עבר "קורס סגנים" ועד מהרה התבלט כמפקד ומדריך מן המעולים. בצד זה עסק בתרגום ובחיבור ספרי-עזר צבאיים: "האקדח", "תרגילי הסדר המכונס והמרווח", ו"תורת ההדרכה". באביב 1937 חל פילוג באצ"ל על רקע הוויכוח בישוב העברי בשאלת ההבלגה והתגובה על ההתקפות הערביות. דוד נמנה עם חברי המפקדה החדשה של המחתרת, שימש זמן מה מפקד מחוז ירושלים ובקיץ 1938 נתמנה על-ידי זאב ז'בוטינסקי, מצביא הארגון למפקד הראשי. ב-14.11.1937 נתן הסניף הירושלמי שבפיקודו את האות ל"שבירת ההבלגה" על-ידי התקפה מאורגנת ראשונה של הארגון על ריכוזי פורעים בעיר הבירה. כמפקד האצ"ל הרחיב את תחום הפעילות של ארגונו מעבר לתגובה בחזית הערבית, להכשירו כגרעין לצבא עברי לעתיד לבוא. בתקופת פיקודו גם ניתנה תנופה גדולה לשיתוף הארגון במערכת ההעפלה של הצה"ר ובית"ר. עם החרפת העימות עם השלטונות הבריטיים עקב פעילות התגובה של הארגון הגבירו השלטונות את המאמצים לתפוס ולאסור את המפקד הראשי. הדבר עלה בידם ב-19.5.1939. תחילה הוחזק בכלא עכו, אחר-כך הועבר למחנה המעצר של צריפין ומשם שוחרר זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה עם הכרזת האצ"ל על הפסקת פעולותיו האנטי-בריטיות ועקב מלחמת בעלות הברית בגרמניה הנאצית. לאחר הפסקת פעילות זו חל באצ"ל הפילוג שבעקבותיו קם "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" ששינה אחר-כך את שמו ל"לוחמי חרות ישראל" (לח"י). דוד רזיאל, שהמשיך לפקד על הארגון, הפעילו גם במאמץ המלחמה נגד הגרמנים ובמאי 1941 אף יצא הוא עצמו, עם שלושה מפקודיו, לחבנייה שבעיראק למבצע חבלה ומודיעין נגד הגרמנים ובעלי בריתם העיראקים שהעמידו להם בסיסים צבאיים בארצם. ביום כ"ג באייר תש"א (20.5.1941) בעיצומו של המבצע הותקפה המכונית הצבאית שבה נסע רזיאל על-ידי מטוסים גרמניים. רזיאל נהרג והובא לקבורה בבית העלמין הצבאי שבחבנייה. בן 31 היה בנפלו. לאחר מאמצים מרובים הועברה גופתו לקפריסין וביום 16.3.1961 הובאה לקבורה בבית הקברות הצבאי בירושלים. לאחר שהובא לקבורה בישראל הוענקה לו דרגת אלוף בצה"ל.בטכס הצבאי המלא שנערך לכבודו ספד לו מנחם בגין, מפקדו האחרון של האצ"ל ולימים ראש ממשלת ישראל. הוא ציינו כ"דמות מופלאה של חייל ומפקד, לוחם ומורד, ספרא וסייפא". דוד רזיאל הניח אישה, שושנה לבית שפיצר. יום נפילתו נקבע כיום הזכרון השנתי לחללי הארגון הצבאי הלאומי. על שמו נקרא המושב רמת רזיאל שבהרי יהודה, חוות הנוער של בית"ר בהרצליה ורחובות רבים בערי הארץ נושאים את שם האיש שאמר: "אין לך הר שלא ייכבש בכוחה של הקרבה". כן מופיעים פרקי חייו וגבורתו בספר יזכור לחללי הארגון הצבאי הלאומי "זכרם נצח", ובספר "מעלות לוחמים".