רותם (רודקוב), אבינועם
בן משה וטובה. נולד ביום ו' במרחשון תש"ח (20.10.1947) בקיבוץ שמיר וגדל והתחנך במוסד החינוכי שבגליל העליון. מילדותו גילה סקרנות יתירה, תהייה ופליאה על כל המתרחש סביבו. כל דבר שעורר את התעניינותו היה מושך אותו והוא היה מתרכז בו ומחפש את הטמון בתוכו, כאילו רצה לעמוד על המרכיבים אותו. אותה תקופה בחייו הייתה מלאה קשיי ילדות וגדילה וכאשר באו אליו הוריו לבקר אותו במוסד החינוכי שאב מביקורים אלה סעד ועידוד. אך במשך הזמן פיתח אבינועם כוח מיוחד של התבגרות – בעיקר על ידי מאמץ, שדרש ממנו כוחות נפש מרובים, לרבות רצון להיות ככל הילדים במוסד. אבינועם ניחן ביכולת הבעה מרוכזת בציורי עפרון, בשחור-לבן. הוא היה מצייר סוסים ובעלי חיים בתנועה, מתוך סבלנות בלתי רגילה לשקוד על כל פרט ופרט. ידיו תמיד מלאו עבודה. הוא היה מוצא לו חפצים שונים וגרוטאות והשתמש בהם כחומר לעשיית "דבר מה". הוא היה מומחה לפרק כל דבר שאפשר לפרקו, אך יחד עם זאת ניחן ביכולת להרכיב את החלקים מחדש בדייקנות ובמהירות. הוא היה ילד שרירי, חזק וזריז והצטיין בתרגילי התעמלות, בספורט וגם במשחקי קבוצה. הוא היה חבר טוב לכל הילדים בהתחלקו אתם בכל אשר לו ולכן אהבוהו כולם. משהתבגר הרבה לקרוא ספרים – ובייחוד ספרות יפה. הוא אהב להאזין למוסיקה קלאסית וגם למוסיקה מודרנית ובמיוחד אהב שירי כושים ושירי עמים. היה לו קול יפה והוא אהב לשיר וכן אהב פיוט ושירה ובייחוד שיריהם של משוררים בני זמננו. יש שהיה מארגן בחדרו ערבי קריאה של שירה מודרנית בחוג חבריו. התחביב האהוב עליו היה ריקוע במתכת ועבודות יד במתכת ובעץ. הוא היה נער רגיש, יפה נפש ועדין רגש, שאהב את כל היפה בעולם, הוא אהב לשוחח ולהתווכח על נושאים שונים והיה מסוגל לשבת שעות רצופות ולנסות לשכנע את חברו שדעותיו צודקות. הוא אהב את החיים, את הבדיחה הטובה ואת הצחוק. אבינועם גויס לצה"ל בנובמבר 1966. ילד היה כשהלך לצבא ובתחילה, כאשר ידעו הוריו כי בריאותו רופפת, חרדו ודאגו לו אולם אבינועם דרש בעקשנות שלא להיות יוצא מהכלל. הוא רצה להוכיח את יכולתו והיה מאושר כשנתקבל לחיל קרבי, לחיל השריון. מאז כאילו צמחו לו כנפיים ובמעוף אחד בגר והתקדם. הוא נמשך לשריון בגלל התעניינותו בכלים מסובכים. הוא אהב את הטנק שלו, את הסנטוריון, ולחברו אמר פעם שאת הסנטוריון לא יחליף בשום טנק. הוא הרבה להתעניין בבעיות צבאיות, ובחופשה אחת מקורס קצינים דן עם חברו בתוכנית שערך לתרגיל בבעיות פיקוד. הוא עשה הערכת מצב שהעידה על דייקנות ותפישה בהירה. הוא עלה בסולם הדרגות והגיע לדרגת סגן עוד בטרם סיים את שירות החובה שלו. אחר כך שימש מפקד מחלקה בקו התעלה והשתתף בפעולת כראמה. לבו היה מלא ביטחון ובמכתביו הרבים יש דברי עידוד לאמו: "הכל יעבור בשלום", היה כותב. הוא אהב את ביתו, את קיבוצו ואת המשפחה כולה. כולו היה נתון לענייני הצבא, אך לבו היה בבית. כשהיה בא לחופשה קצרה היו ידיו מלאות עבודה ליד הבית, בעידור הגינה, בהשקאת הדשא, בגיזום עצים ובטיפוח חדרו. חבריו ליחידה סיפרו שאבינועם נטל על עצמו תפקידים יותר משדרשה חובתו הישירה. כאשר גמר את שירותו הסדיר והוא סגן מפקד פלוגה, התנדב לתקופת שירות נוספת עם יחידתו באזור התעלה. באותו זמן עשה תוכניות איך ימשיך את חייו בקיבוץ, קבע לו עבודה בו וחלם על המשכת לימודיו. ביום ז' בטבת תש"ל (16.12.1969), נפל בקרב על גדות התעלה והובא למנוחת עולמים בקיבוץ שמיר. לאחר נפילתו יצא לאור קובץ בשם "אבי", ובו דברי חברים עליו וקטעים ממכתביו. כן יש בו שרטוטים ועיטורים, מעשי ידיו בתקופות שונות של חייו הקצרים; שמו הונצח גם על אנדרטה, שהוקמה לזכר בני הקיבוץ שנפלו במערכות ישראל. האנדרטה ניצבת ליד מגרש הספורט של הקיבוץ.
