בן מרינה ופליקס. נולד ביום כ"ט באייר תשמ"ב (22.5.1982) בסנט פטרסבורג (לנינגרד), רוסיה, ברית-המועצות לשעבר. יאן גדל בבית חם ותומך. מגיל צעיר גילה סקרנות לגבי אופן פעולתם של מכשירים וחש צורך לבדוק כיצד הם עובדים וממה הם מורכבים. נטייה זו התגברה עם השנים וקיבלה אופי מדעי של ממש. יאן החל את לימודיו היסודיים (כיתות א' ו-ב') בעיר הולדתו, ובסוף אוגוסט 1990 עלה עם משפחתו לארץ. את לימודיו המשיך בהרצליה, מקום מגורי המשפחה. הוא נכנס לכיתה ג' בבית-הספר היסודי "הרצל", המשיך לחטיבת-הביניים "רעות" וסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון "היובל" ושם, באופן טבעי, למד במגמת המדעים והרובוטיקה. על תהליך הקליטה וההתערות שעבר, מספר המורה לפיסיקה: "בכיתה י' הגיע ילד בהיר עור וורוד לחיים, ביישן ועצור. בכיתה י"ב יוצא מבית-הספר בוגר בהיר עור ולחיים ורודות, משוחרר ועדין נפש. … ידו מושטת לעזור ולעשות. … נער עדין שידע את הגבולות וגם אם היה מרשה לעצמו להשתחרר או חורג שלא במכוון מהנימוס, היה משפיל מבט מבויש-מה, כאומר סליחה". במסגרת לימודיו השתתף יאן בשני פרוייקטים ייחודיים שנערכו במגמת הרובוטיקה – פרוייקט הכספות ו"רובונר" – בניית רובוט. מורו מעיד כי יאן תמיד ידע להגדיר את הבעיה ולהציג פתרון מקורי. הוא היה חבר בצוות החומרה, אך כשהתעוררה בעיית תוכנה נרתם לסייע גם שם, וכך תרם תרומה אישית ייחודית להצלחת הפרויקט. בהיותו בכיתה י"ב, השתתף בתחרות הרובוטיקה העולמית שנערכה בארצות-הברית וחזר עמוס חוויות. תחביביו של יאן כללו מחשבים, ביליארד, מכוניות ואופנועים, אך מעל הכל היו לו סגולות אישיות וחברתיות ברוכות. הוא היה הרוח החיה בקרב החברים, תמיד בלב העניינים, מארגן ויוזם פעילויות, מסיבות ופיקניקים, נהנה להתפרק בדיסקוטקים וכמובן מבלה שעות רבות באולמות הסנוקר. יאן היה חבר אמיתי שידע לתמוך ולפרגן, להטות אוזן קשבת ולעודד ומסוגל לשקוע בשיחות נפש מעמיקות וסוחפות לתוך הלילה. אחת מידידותיו הקרובות מספרת: "יאן היה פרטנר לרגעים השמחים של חיי, ובעיקר – יאן הוכיח את חברותו האמינה בתקופות הכי קשות. יאן היה החבר האולטימטיבי אשר התאפיין בנדיבותו ובנכונותו לעזור. המילה 'לא' לא הופיעה בלקסיקון שלו אלא מלים כגון: 'כן', 'בוודאי', 'איפה' ו'מתי'. הוא עזר תמיד ולא רק לחבריו הקרובים אלא לכל מי שביקש זאת ממנו. לבחורה התייחס כמו ג'נטלמן ממעלה ראשונה והיה מוכן להעניק את כולו למענה." עשרה ימים לאחר בחינת הבגרות האחרונה, בסוף חודש יולי 2000, התגייס יאן לצה"ל. במהלך הטירונות התנדב ליחידה מובחרת בחיל-ההנדסה – סיירת "יהלום" – ולאחר שעבר בהצלחה את מבחן הקבלה החל את מסלול ההכשרה שנמשך שנה וחצי. מפקד הפלגה מספר על הדרך שעבר: "תחילת דרכך ביחידה לא היתה קלה, התמודדת עם אתגרים אישיים גם במסלול וגם בפלגה. רבים אחרים היו מוותרים ומתקפלים אך לא אתה! באותה נחישות, יסודיות, רצינות תהומית המהולה תמיד בחיוך שובב התעקשת ורצית לדעת מה לא בסדר, איך אפשר לשנות ואיך אפשר לשפר. עשית כברת דרך אדירה עד שלבסוף התמקמת באופן טבעי כאחד ממפקדי הצוותים המקצועיים ביותר שידעה היחידה. תמיד ידעת לשאול אם צריך עזרה או האם יש משהו נוסף לעשות. כל דבר שביצעת בוצע בשלמות מופתית. לא משנה מה היתה המשימה, לא משנה מה היתה השעה, תמיד ניגשת לכל אתגר בתכליתיות וברצינות שאפיינה אותך תמיד. היית נכון לעשות ולא סתם – אלא בצורה הכי טובה שאפשר, כאילו אתה כתבת את הפקודה." חבריו של יאן ליחידה מעידים כי היה אחד המקצוענים בפלגה, "מספר 1 אמיתי". הוא היה פתוח וחברותי, תמיד שמח לעזור, מדבר על כל נושא שבעולם ושואף לשלמות. אם דבר מה לא נראה לו, או שלא הסכים עם דרך ההתנהלות, לא היה חוסך את שבט הביקורת ולא נרגע עד שהשיג את מטרותיו. חבריו מהאזרחות רחשו אליו כבוד בהיותו הלוחם היחיד מבין החברים ותמיד דאגו לשלומו. יאן סיים שלוש שנים של שירות סדיר ובחודש יולי 2003 נכנס לשירות קבע. למשימתו האחרונה יצא ביוזמתו: כשעלה החשד לזירת מטענים בגבול הצפון נכנס למשרדו של מפקד הפלגה וביקש לקחת על עצמו את משימת פינוי הזירה. בקשתו נענתה ויאן עלה עם צוותו לגזרה המערבית של גבול הצפון כשהוא מפקד על דחפור משוריין מסוג D-9. יאן נפל ביום כ"ו בטבת תשס"ד (19.1.2004) במהלך פעילות מבצעית סמוך לזרעית שבגבול לבנון, בעת שעסק במשימת נטרול זירת מטענים. טיל נ"ט ששוגר על ידי החיזבאללה משטח לבנון פגע בדחפור שעליו פיקד. יאן ספג פגיעה ישירה ונפצע אנושות. נגד נוסף על הדחפור נפצע באורח קשה. למקום חשו כוחות צבא גדולים, אמבולנסים של הצבא ושל מד"א וכן מסוקים. יאן נפטר מפצעיו בדרכו לבית-החולים בנהריה. בן 21 וחצי היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר אחריו הורים ואח – מיכאל. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל. מפקד הפלגה ספד לו: "עומדים פה כולנו, משפחה אחת גדולה, המומים וכואבים. בלתי נתפס עבורנו לדבר עליך בלשון עבר. חלקנו עדיין מתקשים לעכל. … וכעת אנו עומדים כאן המומים, מתקשים להיפרד, מתקשים להאמין, ויודעים כי תחסר לנו מאוד." חבר מהיחידה כתב: "… כשעץ נגדע נשאר הגזע הכרות כגלעד למה שהיה בעבר. כשחיים נגדעים, ועל אחת כמה וכמה נגדעים באיבם, נותרים הזיכרונות. הזיכרונות, שלא כמו הגזע הכרות שנרקב, נאכל ונעלם כלא היה, אינם נעלמים. אמנם מיטשטשים, עוצמתם נחלשת, אך נותרים חקוקים וכואבים. זיכרון בו אתה נאבק ונלחם על מה שחשוב לך. זיכרון בו אתה עוזר לחבר בלי שיבקש. זיכרון של התנדבות אמיתית מתוך רצון לתרום ולהשפיע. זיכרון של חיוך ממזרי, זיכרון של צחוק מתגלגל, זיכרונות של שמחה, הנאה, כעס וכאב. … אז יאן, תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך? מה עושים עם מותך? עם זיכרון היותך? שנשאר בן 20…"
