רופא, אילן

בן רינה ואהרון. נולד ביהוד ביום כ"ו בסיוון תשכ"א (10.6.1961). בן יחיד ולו שתי אחיות – עמליה ואביבה. למד בבית הספר היסודי ע"ש דוד רמז שביהוד, ובבית הספר התיכון על שם מוצקין שבתל-אביב, שם סיים את לימודיו במגמה המקצועית. מבנה גופו של אילן היה רזה, קומתו ממוצעת, ולראשו תלתלים מוזהבים שהיו סמלו המוכר. בזמנו הפנוי עסק בתחביבים שכה אהב: בניית טיסנים ועפיפונים, ורכיבה על אופנועים. אילן התאפיין בסבלנות רבה. כשחבריו נתקלו בבעיות כלשהן היו פונים אליו בבקשת עצה, ותמיד מצא זמן לעזור להם ולמצוא פתרון. תיארה את דמותו אחותו אביבה: " נער יפה תואר, נער חם, שלו ואהוב היה, נער אשר שאפנו להיות דומים לו. נער שידע לעשות הכול. אהב בעלי חיים ולהגיש עזרה לכולם. אהב את החיים, אהב לטייל ולחיות את הרגע. לא היה דבר שהוא לא ידע לתקן, לשפץ ולהרכיב. ידי זהב היו לו. חוש טכני מפותח. היה חזק, נבון וישר, אמיץ, נאמן, רגיש וסלחן. את חיוכו ניתן היה לראות בכל מצב. את אף אחד לאכזב הוא לא אהב." אילן התגייס לצה"ל ב-22.4.1979 ולאחר הכשרה קצרה הוצב בבסיס נ"מ של חיל האוויר בהרצליה. היה חייל למופת אשר קיבל תעודת הערכה על הצטיינותו במילוי תפקידו. את שירות החובה בצבא סיים אילן ב-18.3.1982. בשירות המילואים הוסב ליחידה בחיל הקשר בדרום, ובה שירת עד יומו האחרון. באוגוסט 1982 נישא אילן לבחירת לבו זיוה אותה הכיר כאשר היה בן שבע-עשרה, ויחד המשיכו להתגורר ביהוד. במשך השנים נולדו להם שלושה ילדים: שני, שנולדה במאי 1984, שירן, שנולדה ביוני 1987, ורון, שנולד ביולי 1988. אילן עבד בחברת "אקיר" בתפקיד מנהל עבודה, והיה עובד מסור שאהב מאוד את תפקידו ואת חבריו לעבודה. קשר מיוחד נרקם בינו לבין גיל, מנהל החברה. אילן אהב את החיים ונהנה מכל רגע. מעולם לא התלונן ותמיד קיבל הכול באהבה ובהבנה. הוא הרבה לטייל עם משפחתו ועם חבריו והיה אהוב ואהוד על כולם. בסוף חודש נובמבר 1997 גויס אילן למילואים. ביום שני, 1.12.1997, קיבל חופשה ובשעת צהריים עשה את דרכו לביתו. תאונת דרכים קשה שאירעה קטעה באחת את חייו. אילן נפצע קשה והובהל לבית חולים. לאחר יומיים שבהם נאבקו הרופאים על חייו, ביום ה' בכסלו תשנ"ח (3.12.1997), מת אילן מפצעיו. בן שלושים ושש היה בנופלו. אילן הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין הצבאי ביהוד. הותיר רעיה, שתי בנות ובן, הורים ושתי אחיות. על קברו ספד לו מפקד גדוד הקשר, סא"ל יוני לבקוביץ: "אנו מפקדיך וחבריך ליחידה המומים וכואבים עם כל חבריך הרבים את מותך הטרגי. אילן שירת ביחידה שלנו כחמש-עשרה שנה. בתקופה זו התגלית כחייל וכחבר למופת, אשר מבצע כל משימה שמוטלת עליו על הצד הטוב ביותר במסירות ובאחריות אישית. מעולם לא התלוננת ולא ויתרת על ביצוע של מטלה כלשהי. אין מילים היכולות למלא את החלל העצום שנפער. … יהי זכרך ברוך." הספידו שלמה בקשי, ראש עיריית יהוד: "אילן נולד ביהוד, פרח וצמח לתפארה כיאה לשמו, והיה כעץ חסון אשר עמד איתן וזקוף. אילן נמנה עם בוגרי בית הספר התיכון המקיף ביהוד, שם הכיר את זיוה רעייתו, ומאז לא נפרדו דרכיהם. אהבתם וחיי המשפחה היו דוגמה ומופת לכל מכריהם. היו לאילן ידי זהב וחוש טכני יחיד במינו שהרשים את כל מכריו. את השירות הסדיר עשה בחיל האוויר, ובמילואים עבר הסבה לחיל הקשר. עד מהרה הפך לעמוד התווך בגדוד הקשר האוגדתי שאליו הוצב. כולם אהבו אותו מאוד. … מהמשפחה נלקח בן, ואבא, ולנו יחסר חבר ורע. תאונות הדרכים, האויב החרישי מבית, שוב הלם בנו במפתיע, ולא נותר לנו אלא לשאול מדוע? ונחמה אין לנו." משפחתו של אילן הוציאה ספר זיכרון הנושא את שמו. בספר מובאים קורות חייו, תמונות מתחנות חייו השונות ודברים שנכתבו ונאמרו לזכרו. בדף הפתיחה כתבו בני המשפחה: "במלאות שש שנים למותך כתבנו, אספנו וליקטנו מן המעט שהצלחנו להעלות על הכתב. קשים מנשוא הם הגעגועים אליך. מוקדם מדי הלכת מן העולם הזה והשארת כל אחד מאתנו הוזה: כיצד זה קרה? זה לא הגיוני! הרי עוד דברים רבים בינך וביני. כאילן בשיא תפארתו היית: פארותיך השתרגו, פרחיך פרחו, ושורשיך העמיקו. הקמת בית בישראל, היית בעל אוהב לרעייתך, אב מסור לילדיך, בן יקר להוריך וחבר נאמן שעוזר תמיד בצניעות ובחיוך. שירת החיים באמצע נפסקה והאילן נגדע בשיא תפארתו, אך הוא נטוע בגן לבנו לעד ושירת הציפורים שבו לא תשקוט לעולם." כתבה זיוה, האלמנה: "… הלב הוא כפצע שמדמם ומסרב להירפא. אין דבר שיוכל להביע את אשר אני מרגישה. אין מילים שיצליחו לבטא את האהבה ואת הגעגועים אליך. איני חושבת עליך כעל בן אדם שנעלם, אלא כעל אהוב שנסע לנסיעה ארוכה וממושכת. אילן, אתה הענקת לילדיך ולי את השנים הטובות ביותר שהיו לנו. אנו נאחזים בזיכרונות, ודמותך לא תמוש מלבנו לעד." כתבה הבת שני: "אתה כמו כוכב נופל, כמו לילה עמוק ויפה, כמו ירח מאיר מרחוק, כמו ים סוער ולפעמים רגוע. אתה זיכרון מתוק המעורר געגוע. אתה חלום שהולך, מתרחק מתרחק, נעלם ולא חוזר לעולם. … מי ייתן ורוחך תישאר לעד חיה בתוכנו ותמשיך לחייך אלינו מהשמים." כתבה הבת שירן: "… את הגעגועים אליך אי אפשר לתאר. היית יותר מהכול. יותר מכל דבר חשוב. יחד תמיד נזכור אותך, ומהמופת שהיית לנו נשאב את הכוח להמשיך. … בלבי תהיה נצור לעד." כתב רון, הבן הצעיר: "… מאז הלכת הכול השתנה. החיים אתך אבא היו חוויה. חיים מושלמים שנקטעו לאחר זמן כה קצר. יחסי אב ובן ששררו בינינו היו מודל שכל אחד יכול רק לחלום עליו. … למדתי ממך המון. ידעת להקנות לי ביטחון, והיית דמות אבהית שתמיד הייתה שם בשבילי. … לא משנה היכן אהיה ומה אעשה, עליך אני תמיד חושב, ובלבי מתייעץ אתך, שואל וחושב מה אתה, אבא, היית אומר. אבא, אין לך תחליף." כתבה אחותו עמליה: "מי האמין שאני, אחותך הגדולה, אנציח את אחי הקטן והחזק, האח שמעולם לא פחד, האח שתמיד דאג להורים ותמיד ייצג את משפחתו בגאווה, האח המוכשר והחרוץ בעל ידי הזהב שבכול התמצא ותמיד עזר לכולם ברצון ובשמחה, האח הצנוע שכל עולמו היה משפחתו ועבודתו … האח האופטימי שלא חשב ולו לרגע שלו זה יקרה, שהוא יצטרך להשאיר צער רב כל כך וכאב לאנשים הרבים שאוהבים אותו …. כאח, כאבא, כבעל וכבן היית לנו מקור כוח ואור. … תהיה בטוח שאותך אנו לא שוכחים, ולך מקום בלב שומרים." כתבה אחותו אביבה: "ילד יפה, שמנמן עם תלתלי זהב/ ילד שכולם אהבו לנשקו, אך הוא לא אהב זאת/ נער יפה תואר, נער חם, שלו ואהוב היה/ נער אשר שאפנו להיות דומים לו/ נער שידע לעשות הכל/ אהב לבנות עפיפונים ולהעיפם/ אהב מטוסים. בנה טיסנים והטיסם/ אהב לפרק אופנועים ולהרכיבם מחדש/ אהב בעלי חיים ולהגיש עזרה לכולם. בנה משפחה לתפארת/ אהב את החיים, אהב לטייל ולחיות את הרגע/ לא היה דבר שהוא לא ידע לתקן, לשפץ ולהרכיב/ ידי זהב היו לו. חוש טכני מפותח/ היה חזק, נבון וישר, אמיץ, נאמן, רגיש וסלחן/ את חיוכו ניתן היה לראות בכל מצב/ את אף אחד לאכזב הוא לא אהב/ מותו של אילן אינו הוגן, מוות נורא ומרושע/ נותרו רק מילים, מכאוב ותדהמה/ אחי, אני רואה אותך בזיכרוני חי, בהיר, חסון וצוחק". כתבה האחיינית סיון: "דוד אהוב, מאותו הרגע שעזבת את העולם הכול השתנה. שמחת החיים והאושר שאפיינו את המשפחה נעלמו. לפתע עזבת, ואתך החיוך שכבר לא יאיר את הבית שהפך לעצוב ושקט. המילים והצחוק שתמיד גרמו לכולם להתעודד, לעולם לא יחזרו. … אין מילים שיוכלו לתאר את תחושות הכאב, העצב והגעגוע שאני מרגישה." כתב מנהלו וחברו, גיל: "הצדק הנחה אותך בכל צעד ושעל. … במרוצת הזמן עבדו אתך עובדים חדשים, ועד מהרה הפכו הם למעריציך הנלהבים בשל יכולתך המקצועית, בשל מהירותך ובשל הכבוד שנהגת בהם. … לאורך השנים ביצעת פרויקטים לאין-ספור. … יעילות ותכליתיות היו אצלך מוטיב מרכזי בביצוע העבודה. … ללא ספק, זכית יותר מכולנו, כי אהבת את מלאכת הביצוע ונהנית ממנה, וככל שעברו השנים, והפרויקטים נעשו מסובכים יותר ויותר, כך גברה הנאתך מהביצוע. … היכולת הטכנית ומוסר העבודה הגבוהים שלך גרמו לנו להתפעלות בכל פעם מחדש. … היום, שש שנים אחרי, נדמה כי חלפו רק חודשים מעטים מאז הלכת מאתנו. … אילן, היית בשבילנו יותר מכוכב, כמעט כמו השמש. כולנו מסביבך אהבנו אותך. טוב לבך, היושר הפנימי והחיצוני, היכולות שלך, שהדהימו אותנו כל פעם מחדש, וכמובן, הענווה הם שגרמו לכולנו לאהוב אותך. … אינני יודע אם אתה ידעת כמה למדתי ממך, ועד כמה היו לי עצותיך הטובות לעזר בשטח. לא היו לך מתחרים. … עכשיו, כשנותרנו לבד, אנחנו מבטיחים לך שלעולם לא נשכח אותך." כתב חברו לעבודה איציק: "… היית לי הכוח והיכולת לעבוד בצוותא, לימדת אותי את כל מה שידעת והעשרת אותי בידע מקצועי רב. תמיד ראיתי את עצמי תלמיד נאמן שלך ויד ימינך. ראיתי בך לא רק חבר לעבודה, אלא אח מבטן ומלידה. עברנו הרבה יחד, וזיכרונך יישאר עמי לעולם ועד." כתב אילן, חבר למחלקת הקוונים בגדוד חי"ק 197: "למדתי להכיר אדם יפה, ענייני, הגון, איש עבודה, חבר ואיש משפחה למופת, אדם עם נשמה של מלאך. תמיד שימש דוגמה לכולם במסירותו לעבודה, בבקיאותו בשיטות עבודה ובכלים שונים, והיה דומיננטי מאוד בעבודת השטח. אך הדבר היחיד ובעל החשיבות העליונה שעמד לפני הכול לנגד עיניו היה המשפחה היקרה. … אילן היה נחוש ואיתן תמיד לעזור לחברים. כשמישהו מהחברים היה נזקק לעזרה, ולו הקטנה ביותר, אילן לא היה מהסס לרגע וניגש לעזור מיד, תמיד הציע ותרם מכוחו, תמיד עמד לצד החבר שהיה זקוק לו, ותמיד היו לו העצות הקטנות אך החשובות, האכפתיות והנכונות ביותר, שלא פעם ולא פעמיים נזקקתי להן. … אדם מהשורה הראשונה, והראשון בשורה. אילן, דמותך וזיכרונך היקרים יעמדו תמיד לנגד עיניי בכל עת, וחסרונך יכאיב לי תמיד." כתבה האחיינית קרן: "קשה להאמין שאתה כבר לא אתנו. / קשה לעכל שאתה כבר לא בינינו. / נשארו לנו רק הזיכרונות והגעגועים: / הגעגועים אליך, / לקולך הצרוד, / לצחוקך שנשמע למרחקים ועדיין מהדהד בראשינו, / לתלתלים החומים שנפלו על כתפיך / ולאושר שקרן תמיד מעיניך. / ועכשיו החיים ממשיכים בלעדיך / בכל יום שעובר לא מפסיקים לחשוב עליך. / אמנם אתה לא כאן לידנו / אבל לנצח תישאר עמוק בתוך לבנו." כתבו יוסי וסיגל אללוף: "תמיד היית מודל לחיקוי. אמרתי לעצמי כל הזמן, שאם היו עוד אנשים כמוך, העולם הזה היה נראה קצת אחרת … אני מתבוננת בתמונה שלך ורואה כמה מאושר היית. איזה אושר קרן מהחיוך המקסים שלך. הפנים שלך העידו כמה טוב היית. מעולם לא סירבת לכל בקשה באשר היא, בין אם למשפחה, לחברים ואפילו לזרים. תמיד עשית זאת מכל הנשמה. השארת לנו חלל ריק. היית אדם מיוחד. … אילן, היית בשבילנו משהו מיוחד: אדם מרגיע, רגוע, חייכן, סלחן ותרן… … חבר, אתה חסר מאוד." כתב חבר ילדותו שמעון: "אילן היה ילד רציני ובעל מחשבה עמוקה ויצירתית. … מי שלא הכיר את אילן הפסיד אישיות נפלאה, אבא נהדר וחבר אמת. מותו הפתאומי הותיר בנו החברים פצע פתוח וכואב, ורק החוויות נחרתו בזיכרוננו תמיד."