רוסק, חיים (“חיימקה”, “צ’לינדר”, “פסיק”)
בן אברהם ודבורה. נולד בראש-השנה תרצ"ח (6.9.1938) בעיר סלוצ'ק שברוסיה. אביו, שהיה טנקיסט בצבא האדום, נפל בשנת 1941 בימים הראשונים למלחמה ואמו נדדה עם בנה וחיפשה מחסה ומזון לה ולילדה. תוך כדי נדודיהם מתה מרעב וחיים נדד לבית-יתומים בטשקנט ובסמרקנד עד תום המלחמה. בהמשך נדודיו הגיע למינכן ושם מצא את קרובי משפחתו ואתם עלה לארץ, בשנת 1949. חיים למד בישיבת פונביץ' בבני-ברק ולאחר- מכן עבר לכפר הנוער הדתי בכפר-חסידים, ואחרי שסיים שם, למד שנה בבית-הספר החקלאי "עיינות". היתה לו נטייה לציור ולפיסול. חיים היה מפעיל טרקטורים בציוד מיכני כבד בחברת "מקורות" ותוך כדי עבודתו על הטרקטור היה מצייר ומחפש אפשרות של ביטוי ולדמיונו העשיר בציור ובפיסול. כן היטיב לשיר וללוות עצמו בגיטרה. בין תחביביו היה איסוף אבנים, שצורתן הזכירה לו דמויות של בעלי-חיים, בני-אדם ועצים במצבים שונים. את אשר החסיר בלימודיו הפורמליים השלים בטביעת-עין, בביטוי אמנותי, ונפשו העשירה והאוהבת התבטאה בעבודה יוצרת. חיים גילה אמון בבני-אדם, הראה יחס של אמון לכל והצטיין בעזרתו לחבריו. גישתו לאדם היתה ישירה, וללא מחיצות וללא גינונים. באוגוסט 1955 גויס לצה"ל והוצב לחיל-התותחנים. הוא אמנם ביקש להצטרף לצנחנים אך בגלל מגבלות שונות לא התקבל. רק לאחר פניה ישירה לרמטכ"ל הועבר ליחידה אשר בה חשקה נפשו. השתתף בפעולות-תגמול רבות ובאחת מהן אף נפצע בירכו. בתקופת החלמתו השתתף בפעולות בקלקיליה. כן לחם ועבר בשלום את מערכת-סיני. לאחר שחרורו מצה"ל התקבל כחבר במושב אביחיל והתחיל לטוות את מסכת חלומותיו על חיי שלווה אחרי חיי נדודים. מדי פעם היה יוצא לשירות-מילואים ואף במלחמת ששת הימים נקרא לדגל וביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967) נפל בקרב שנערך בשכונה האמריקאית אשר בירושלים העתיקה. חיים צוין לשבח על-ידי הרמטכ"ל על "גילוי אומץ-לב ורוח התנדבות" – והמעשה תואר כדלקמן: "ביום ה-6 ביוני 1967, בקרב על שחרור ירושלים, לחם חיים ביחידת-צנחנים. במהלך-הלחימה נקלעו שלושה אוטובוסים, שהסיעו חיילים, לשטח שניתכה עליו אש כבדה מעמדות קרובות יותר. החיילים זינקו מן האוטובוסים ותפשו מחסה. כאשר התעורר חשש שאחד החיילים נפצע ונשאר מוטל באחד האוטובוסים התנדב חיים ופרץ לעבר הרכב הפגוע כדי לחלצו. בפעולה זו נפגע – ונפל". הניח אשה בהריונה. הובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. מפקד-הפלוגה כתב במכתב-התנחומים למשפחתו כי "חיים היה חייל מסור ותמיד היה מוכן להתנדב לכל משימה. גם בקרב אחרון רץ להציל חיי חבר פצוע ואז הוא נפגע בעצמו". ב"ספר הגבורה", שבהוצאת אגודת העיתונאים בתל-אביב וניצולי ברגן-בלזן, הובא תיאור קרבו האחרון. בספר "מאריות גבר" של מפקדת הצנחנים הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור הקרב האחרון שלו. בידיעות האיזור שהוציאה המועצה האיזורית של עמק-חפר הונצח שמו וכן בחוברת "תלמים", ירחון תנועת המושבים, בחוברת שהוקדש לבנים ולחברי המושבים שנפלו על הגנת המולדת במלחמת ששת הימים, הועלה זכרו. ב"גיולי אש", כרך ד', הוא ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל, הובא מעזבונו. בתחקיר שנערך ב 2017 הודגש כי צל"ש הרמטכ"ל שהוענק לטוראי חיים (חיימקה) רוסק ז"ל הומר לעיטור העוז
