רונן לוברסקי

בן אלנה וולדימיר. רונן נולד ביום ט' בניסן תשנ"ח (5.4.1998) בבני עי"ש. אח צעיר לאריה (אריק). את שנת חייו הראשונה חי ביישוב בני עי"ש, ולאחר מכן עברה המשפחה להתגורר ברחובות. ילד שמח וחייכן ,אחראי, עקשן ודעתן, למד בבית הספר היסודי "שפרינצק" ברחובות. בילדותו השתתף בחוג לציור, לפיסול ולקרמיקה, חוג בו נתגלה כאומן ויוצר מוכשר. מילדותו בלטו בו תכונות האחריות, העצמאות , העקשנות והרגישות לסביבה. הנוכחות שלו היתה מאוד שקטה – הוא לא הרבה בדיבור אך שידר המון רוגע וביטחון. מתן יהודה, חבר ילדות, סיפר על אירוע מתקופה זו בבית הספר היסודי: בגן השעשועים הם ראו את גאיה, ילדה שרונן חיבב. במשחק "אמת או חובה" הוכרע שרונן ינשק אותה על לחיה. היא הייתה גבוהה ממנו בשני ראשים, ולכן קפץ לעברה, נשק על לחיה ברכות ונחת על הרצפה, השניים הפכו לזוג. סיפרה אימו כי המוטו של המשפחה היה "אמא אוהבת" – (כמו באנגלית הווה מתמשך). מכיתה ז' ועד י"ב למד בקריית החינוך השש-שנתית על שם "אהרון קציר" ברחובות, במגמת תקשורת ואהב מאוד לצלם סרטים קצרים ולתעד פעילות בית-ספרית. הוא היה נחוש להצליח בבחינות הבגרות והשקיע מאמצים בלימודיו, מאמצים שנשאו פרי בדמות ציונים גבוהים ותעודות הצטיינות. רונן היה ספורטאי מילדות, והתמדתו במגוון תחומי ספורט הביאה לו הצלחה והישגים. כשהיה כבן שלוש, אביו לימד אותו לשחות. מגיל חמש עד שמונה השתתף בחוגי אומנות לחימה "אושו" וטניס. באליפות הטניס לגילאי שש עד שמונה זכה אך החליט לפרוש משום שחש שאינו ממצה את עצמו. לאחר מכן נרשם לחוג כדורגל וקיבל את תפקיד השוער, אותו ביצע בכישרון רב. למרות קומתו הנמוכה זינק לגובה וקפץ לרגלי השחקנים. בהמשך התקבל לקבוצה בוגרת מכפי גילו של "מכבי תל אביב" כדי שיוכל להתמודד עם שחקנים ברמתו. כשהיה בן חמש-עשרה עבר לאתגר הבא – אימוני קרב מגע. בגיל שש-עשרה הצטרף גם לאימוני כושר קרבי לקראת הצבא במסגרת המועדון שהקים יואב אסא "אסא אותי לוחם". אביב, חברה לאימונים, כתבה: "כשרונן היה מסיע, הוא תמיד היה יוצא מוקדם כדי שבטוח לא נאחר … כל אימון מחדש היה מזכיר לכולם מי המלך: תמיד הוא היה הכי טוב … היה מפציץ בתוצאות, מנהיג את הקבוצה למצוינות". בשנת 2016 השתתף במרוץ טיפוס מדרגות במגדלי עזריאלי וזכה במקום הראשון. חלום חייו היה לשרת ביחידת הקומנדו "דובדבן" שאת סימלה צייר ותלה בחדרו עוד בהיותו בן שש עשרה. וכתב לעצמו את המוטו של ארנולד שוורצנגר לימים מושל קליפורניה "אי אפשר לטפס בסולם ההצלחה עם ידיים בכיסים". בני משפחתו וחבריו סיפרו שהוא הגיע להישגים גבוהים ולהצלחות לאחר שהציב לעצמו מטרות, ולשמן עבד קשה, חקר, הבין את הנדרש ממנו והשקיע זמן כדי להשתפר ולהתקדם. דביר, חבר מבית הספר, סיפר, "רונן לא הסכים להשלים עם 'לא' כתשובה – הוא ידע להיכנס לכל הדלתות הסגורות, ולא רק זה, גם ידע להצטיין ולהשאיר אבק לבאים אחריו". רונן חתר למצוינות בכל מעשיו, היה בעל תפיסה מעמיקה ובוגרת ביחס לבני גילו, בכל תחום בו התעניין, דעתן ונחוש לעמוד על שלו כשחש שהוא צודק. הוריו מתארים נער מסודר ומאורגן, ישר ואמיתי, מקצוען ודבק במטרה ועם זאת מתחשב בזולת ותמיד נכון לעצור ולעזור – אדם וג'נטלמן. הפתגמים שאפיינו אותו ואת דמותו, תיארו הכול, הם: "מכל מלמדי השכלתי" וכן: "עבוד בשקט, תן להצלחה לעשות את הרעש". הוא כתב יומן שבו תיעד את עולמו, את העובר עליו, את רגשותיו ושאיפותיו. וכך כתב "להגיד אני רוצה! אני יכול! ולהמשיך, לתת הכי טוב שאני יכול. לא לדפוק מאה אחוז בריצה או בספרינט אחד ולגמור את עצמי, אלא לתת מעל תשעים אחוז כדי שאני אוכל לשרוד במשך כל האקטים. לעשות הכי טוב שאני יכול בכל אקט. וגם אם לא הלך לי טוב מאיזושהי סיבה באחד האקטים, להרים את הראש ולתת בום ולהגיד שבאקט הבא אני עושה יותר טוב מִבַּקודם". נער שקט וביישן, שנהג לבחון וללמוד ולבחון את הסביבה עד שהחיבור לאנשים העמיק ונוצר בו אמון כלפיהם, ואז נחשפה בהדרגה אישיותו. עם זאת ראה חשיבות בקשר טוב עם כל אחד גם אם יש פערים גדולים, ותמיד ניסה למצוא מכנה משותף כדי להתחבר. ביומנו כתב: "לפנות לאנשים גם אם אתה חושב שהם מוזרים ולנסות לשתף אותם ולדבר איתם". לחבריו הקרובים היה מוכן לתת בלי גבול. יסמין, חברה מבית הספר, סיפרה שהיה מעין "המבוגר האחראי", נהג לכעוס עליה כשסיפרה על מעשי שטות שעשתה, ומצד שני ידע לתמוך, לנחם ולתת עצה טובה. ניר, חבר ילדות, סיפר שכשהיו בכיתה ט' הוא התעלף ורונן טיפל בו, תמך וליווה אותו עד דלת הבית. אמיר חברו כתב על הצדדים המצחיקים שלו: "אי-אפשר לשכוח את החיקויים המדויקים שלך של המורה לנהיגה שהיית עושה לנו כל נסיעה; בגד הים 'ספידו' הצמוד והקצר שרק אתה עוד היית לובש למרות שצחקנו עליך שזה לא באופנה; אלפי בדיחות ושירים של אריאנה גרנדה שהרצנו במצפה מתן שכל כך אהבנו; … או שרק היינו אומרים לך ללכת להתחיל עם מישהי בבר, וישר היית מסמיק וצוחק את הצחוק הביישני והטהור שלך". כתבה רוני, חברתו ללימודים: "היית ותמיד תהיה אצלי בזיכרון ובראש. אני מאושרת שיצא לי לזכות להיות חברה טובה שלך. המוטיבציה שלך, ההתמדה שלך, הכישרון שלך והאכפתיות שלך לסובבים אותך – אלה דברים שאני כל כך מעריכה אותם אצלך. איך היו אומרים לנו, 'יואו, אתם כאלה זקנים', כי שנינו לא אוהבים ללכת לים כשיש הרבה אנשים. אתה היית עושה מה שאתה חושב, הולך לפי העקרונות שלך, לא עושה מה שכולם עושים". רונן שאף להתגייס ליחידה מובחרת, ומשלא קיבל זימון ליום סיירות, נאבק לשנות זאת. שלח בקשות והמלצות עד שהשיג את מבוקשו, ועבר גיבוש צנחנים. עם גיוסו לצה"ל לשירות בחי"ר התהדק הקשר בינו לבין אחיו אריק ששירת גם ביחידות השדה. הם הרבו לשוחח להעלות חוויות על השירות הצבאי. רונן התגייס לצה"ל ביום 24.11.2016. בשבוע הראשון עבר גיבוש ליחידת הקומנדו "דובדבן", הוא החל מסלול מפרך שנמשך ארבעה-עשר חודשים וכלל בין היתר אימוני כושר, ירי וקרב מגע, מסעות, לימודים מקצועיים, ניווטים, תרגילים ושבועות שטח. במסדרים היה הראשון לבצע את המטלות, ובלי להתלונן, למרות המשימות הקשות ומיעוט השינה. הוא התמיד בלימודי הערבית, רצה להיות הטוב ביותר במגוון התרגולות של היחידה ושימש דוגמה אישית. הוא לא אהב זמן פנוי בלי מעש והתאכזב כשהאימונים לא היו קשים דיים. הוא תיעד במחברות ובפנקסים את האימונים ואת השיעורים שעבר והוסיף לעצמו הערות לשימור ולשיפור. שי, חבר מהצוות, סיפר שבטירונות הוא בא להחליף אותו במשמרת לילה. שניהם היו עייפים ומדוכדכים, אך רונן, במקום לשכב לישון נשאר לשוחח עם חברו עד תום משמרתו. הם ניחמו וחיזקו זה את זה. "שיחה טובה שמילאה אותי באנרגיה וברוח גבית מטורפת כמו שרק השקט של לוברסקי נותן". סמל הצוות סיפר שהכול ידעו שרונן תמיד מוכן לעזור, תמיד ישיב "בכיף" על בקשת עזרה. למשל, כשנדרשו לעבוד במחסן ביום שרב, הוא לא ביקש שאחרים יעזרו לו אלא ביצע את המשימה בעצמו באומרו, "עדיף שלאחד יהיה חם מאשר לשניים". רונן היה בשלן, הוא אהב לעשות חביתות עם שפע ירקות לו ולחבריו לצוות. תומר, חבר מהצוות, סיפר שבהפסקות שבהן היו החיילים עייפים ונמנמו באוהל, רונן היה הראשון לקום להדיח את הכלים מארוחת הצהריים. "צניעות, רעות, נחישות, נדיבות, מצוינות", תיאר תומר את הערכים שלמד ממנו. אורי, שותפו לחדר מהצוות, סיפר שרונן פחד מחרקים, וכאשר ראה חרק, לא נרדם עד שקטל אותו. עוד הוסיף שהם אהבו מיוחד את הסדרות "שרלוק" ו"דקסטר", וצפו בהן יחד בלילות. בעקבות סיור בהר הרצל כתב: "בסוף בחלקה החדשה, שם היה הכי קשה. לראות הרוגים ששמענו עליהם והכרנו. היה לי קשה לראות תאריכי לידה שממש קרובים לתאריך של אריק – אחי עוד קודם עברנו באנדרטה של נפגעי פעולות האיבה, שם ראינו קיר ריק שמיועד לנפגעים העתידיים. ופה הבנו למה אנחנו קרביים וביחידת דובדבן: למנוע כמה שיותר שמות שיתווספו על הקיר". מכריו סיפרו שהוא התאפיין בצניעות וענווה וזו היתה דרכו הצנע לכת! בכל העולמות שלו. רוני, חברתו מבית הספר, סיפרה שאף שהיא התגאתה בשירותו הקרבי ב"דובדבן" ובקשיים עימם הוא מתמודד, הוא לא אהב שהיא מחמיאה לו על כך. גם אלעד, חברו לצוות, סיפר שתמיד הוביל, עמד בראש ובלט, אך עשה הכול ללא גאוותנות. רונן ידע לתאר ולהעריך את עצמו, וזה התבטא בכמה מכתביו: "לא להרגיש מוזר – אתה מיוחד. תשמח ממה שיש לך. תגיד תודה על מה שיש לך"; "אני רונן לוברסקי מקבל את עצמי כפי שאני"; "אני רונן לוברסקי אדם בעל זכויות, דעות ורעיונות ששווים בערכם לאלה של כולם. יש לי הרבה מעלות ותכונות אופי החביבות עליי". בטקס סיום המסלול קיבל את סיכת הלוחם מידי מפקד הצוות, וזה היה אירוע מכונן, מרגש ומאושר עבורו. לאחר מכן קיבל תפקיד של פורץ, סורק ומתשאל בפלוגת הלוחמים של יחידת "דובדבן", מספר שתיים בצוות. שלושת חודשי הפעילות שהחלו מתום המסלול היו הטובים בחייו. מפקד הפלגה סיפר על שירותו: "את רונן לראשונה פגשתי במשרדי … כבר בפגישה הראשונה שלנו – שיחת היכרות בסיסית לאחר סיום ההכשרה והתייצבותך בפלגה – הבנתי כי ניחנת באופי מיוחד. נוכחתי לדעת שאתה אדם קפדן ושקדן אשר כותב ומשנן כל משפט שיוצא מפי בתיאום הציפיות הקצר שביצענו … אתה עבור כולנו בפלגה 'שחורה' סמל למה שאנו מכנים 'לוחם שחור': לוחם ערכי, צמא לידע, מקצועי, בעל כושר גופני גבוה, ואת כל זאת עושה בצניעות יתרה". הוסיף על כך מפקד הצוות: "היית שותף מלא במתן פתרונות לבעיות בהן נתקלנו. לא פעם הייתי משתף ומתייעץ איתך כדי למצוא יחד דרכים נוספות לביצוע המשימה באופן הטוב ביותר … אתה הראוי שבראויים, לוחם בכל רמ"ח איבריך". סמל רונן לוברסקי נפל בפעילות מבצעית ברמאללה בי"ב בסיוון תשע"ח (26.5.2018). יומיים לפני כן השתתף בפעילות מבצעית למעצר חוליית ירי ברמאללה. כאשר יצא מאחד הבניינים עם שניים ממפקדיו כדי לחפות עליהם, נזרק עליו סלע גדול. הוא נפצע אנושות והובהל לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. לאחר שתי יממות של מאבק על חייו נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. רונן היה בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים ואח. רונן הועלה לדרגת סמל ראשון אחרי נפילתו. בני משפחתו חקקו על מצבתו משפט מתוך פנקסו האישי: "כמה נתת מעצמך השבוע?" מפקד יחידת "דובדבן" כתב: "היית בחוד החנית של צבא ההגנה לישראל בלחימה בטרור הבלתי פוסק ביהודה ושומרון. כל זאת ביצעת בצניעות, במקצועיות ובביטחון עצמי, כי הינך יודע את אשר אתה". משה, חבר מהצוות של רונן, כתב: "בן אדם שקט שעושה את המוטל עליו בצורה הטובה ביותר. היית נמלא בצער על כל דבר שלילי שקרה בצוות ותמיד חשבת איך לתקן אותו ולהעיר בכבוד למי שהיה צריך. טובת הצוות ותפקודו תמיד עמדה מולך ותמיד רק ניסית להביא רעיונות מקוריים איך נהיה הצוות האידיאלי והכי טוב ביחידה … איך שמרת בקנאות על העקרונות שלך, לא נתת לאף אחד להוריד אותך מהם ולא יכולת לסבול את מי שהיה מנסה לעגל פינות בדברים שהיו חשובים לך או לצוות … אני זוכר שהייתי מסתכל עליך וחושב איך אני משיג את היכולת המנטלית שלך שהתבטאה בכל כך הרבה תחומים ואת החוסן הנפשי שלך גם כשדברים לא טובים קרו". כתב דניאל, חברו לצוות: "רק אצלך, אחי, ה'למה אני עושה את זה' היה כל כך חזק, ולא פעם ולא פעמיים אמרת שמבחינתך כל מחבל שאתה עוצר זה משפחה שלמה שהצלת מפיגוע … אתה היית הלוחם הטוב ביותר בצוות והחבר הטוב ביותר בצוות, ואתה במו ידיך הצלת משפחות רבות מפיגועים של מחבלים". "נשאר לי רק להגיד לך תודה על הכול, חבר יקר", כתב אמיר חברו "תמיד תישאר אצלי בלב". יובל, חברה מבית הספר, כתבה: "מצחיק, ראבקיסט, צנוע, שנון, פרפקציוניסט, שלֵו, נעים הליכות ופשוט נטול אגו. הייתה לי הזכות להיות מישהי שהכרת, זכות שהיית חלק מסופי השבוע שלי, חלק מהזהות החברית שלי בבית". יסמין, חברה טובה שלו כתבה: "כשהיינו ליד הרבה אנשים, נהגנו לשתוק והוא היה לוחש לי בסוד דברים שנשארו רק בין שנינו, והיינו צוחקים לבד על כולם, רק אני והוא … אחי הקטן, אני אוהבת אותך המון. אני אתגעגע לשיחות שלנו ולמפגשים באמצע היום בהפתעה. היית צנוע ורגיש ומלא בנתינה … תמשיך להביט מהצד ולשמור, כמו תמיד. מבטיחה שארים בשבילך חצי 'מכבי', בדיוק כמו שאתה אוהב". ברחובות, עירו, התקיים כמה ימים אחרי נפילתו אימון כושר קרבי לזכרו בקבוצה שבה התאמן, "אסא אותי לוחם". גם אירוע "מבוך 2018" של "האקדמיה הישראלית לקרב מגע" שהתקיים כחודש אחרי נפילתו הוקדש לזכרו. לעילוי נשמתו הוקם ביישוב פסגות באוגוסט 2018 בית חם לחיילים שנקרא על שמו – "הבית של רונן".