רון, תומר

בן דפנה ומנחם (בלו). נולד מתוך אהבה גדולה באילת ביום כ"ח בחשוון תשמ"ג (14.11.1982). בן, נכד ונין בכור במשפחה, אח ליפעת, איתי, שחר ועמית. כשהיה תומר בן ארבע עברה המשפחה למושב מולדת שבעמק יזרעאל, שם החל את לימודיו בבית-הספר 'מוצקין'. כבר בכיתות הראשונות התעניין בתחומים רבים: גיאוגרפיה, היסטוריה, תעופה, בולאות, קראטה וצפרות, אך אהבתו הגדולה היתה נתונה לכדורסל. ילדי כתה ו' ממולדת עברו לחטיבת-הביניים והתיכון המקיף עמק חרוד. תומר השתלב יפה בכתה החדשה, וכבר אז התגלה כמנהיג הן בחברה והן בלימודים. במסגרת שנת בר-המצווה הכין תומר עבודת שורשים מקיפה ובה חקר את שורשי המשפחה וגילה עניין רב בתולדותיה ובאילן היוחסין שלה. הוא שמע סיפורים מפי המשפחה המורחבת ובפרט מסביו וסבתותיו, שנקשר אליהם עד מאוד. הוא סיכם את עבודתו במלים: "כשאהיה גדול אני רוצה להיות טייס ולשחק כדורסל ב"מכבי תל אביב"." שלושה שבועות לאחר רצח רבין, שהשפיע עמוקות על תומר ועל בני כיתתו, ב-25.11.1995, חגג תומר בר-מצווה ועלה לתורה בבית-הכנסת שבמושב. בסיום כיתה ט' יצאו תומר וחבריו לקורס מד"צים. היו אלה עשרה ימי כיף, פעילויות, הדרכה והיכרויות עם חבר'ה מכל הארץ – מנהיגות אמיתית! תומר בחר להמשיך בלימודיו במגמת מדעים, כשהדגש הוא על המקצועות: מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, שבהם הצטיין. בכיתה י' קיבל תומר רישיון נהיגה לטרקטור ומאז לא פסקו החבר'ה לצאת לטיולים בכל הזדמנות. תומר נהג ושאר החבר'ה על עגלה מאחור. היעד המועדף היה המצפה בכוכב הירדן, שם נהגו לשבת שעות ארוכות סביב מדורה ולדבר על נושאים "העומדים ברומו של עולם". במשך השנים נוצרו קשרי חברות אמיצים עם כל בני כיתתו ממולדת ובני השכבה מהקיבוצים באזור. תומר היה אהוב על כל חבריו ותמיד נועצו בו על כל נושא שבעולם, מכיוון שהיה ידוע בראייתו החדה ובחוש ההומור הציני שלו. בתחילת כתה י"ב יצא תומר עם משלחת בית-הספר לפולין. תומר היה גאה כיהודי וכישראלי להניף את דגל ישראל על אדמת פולין. המסע השאיר עליו חותם עמוק ושינה את חייו. במסיבת סיום התיכון היה תומר הכוכב הראשי במופע – בשירה, במשחק ובריקוד. שיר הנושא במסיבה היה "הולכים אל הלא נודע", שיר שהמשיך לשיר ללא הפסקה. ביולי 2000, עם סיום לימודי התיכון, יצאו תומר ובני כיתתו ליוון, יחד עם קבוצת י"ב מקיבוץ גבת. את הטיול מימנו בכספים שהשתכרו בעבודה במושב במשך השנה. הטיול היה חוויה בלתי נשכחת עבור תומר וחבריו. הוא סימל את החופש, התמימות, החברות ללא גבולות והבגרות. הקשר שנרקם בין קבוצת מולדת לקבוצת גבת הפך לקשר חזק וטרגי. כחודש לאחר שחזר מיוון יצא שוב תומר עם הוריו ואחיו לטיול בן שבועיים לפני הגיוס, לבלגיה והולנד: לונה פארקים, סוסים, מערות, רכבות הרים, ארוחות בטבע, שיט והמון כיף. היו אלה שבועיים של גיבוש אמיתי, שהשאירו בכל אחד מבני המשפחה זיכרונות, הנאות וחוויות שלא יישכחו לעולם. עד גיוסו עבד תומר בגד"ש (גידולי שדה) מולדת. הוא היה עובד מצטיין, חרוץ ומסור. למרות שעות העבודה הרבות, לא ויתר תומר על בילויים עם בני כיתתו. קפה בחדרים, סרטים, טיולים, נסיעות לכוכבא, פאבים, מסיבות ומשחקי כדורסל וכדורעף. תומר היה חבר אמיתי שעזר, תמך ויזם ותמיד אפשר היה לסמוך עליו. תומר אהב, שיחק וחי כדורסל מגיל צעיר. הוא התנשא לגובה של 192 ס"מ ולשחק ולקלוע לסל היו חלומו ושאיפתו. תומר התחיל להתאמן ולשחק בכיתה ו' בקבוצות של "הפועל גלבוע". לצורך עבודה בבית הספר אף נסע לראיין שחקנים מ"מכבי תל אביב", צפה במשחקים ונשבה באווירה החמה והמיוחדת של האוהדים בהיכל. עם השנים הפך אוהד שרוף של "מכבי תל אביב" וקבוצות NBA השונות. גם לאחר שהתגייס, הקדיש תומר מזמנו בחופשות לאימון חברת הילדים של מולדת, שהשתתפה בשנת 2002 בטורניר כדורסל והגיעה למעמד המכובד של חצי הגמר, תוך שהוא מלמד אותם על פי דרכו ואמונתו מנהיגות, ועבודת צוות כאחת. בינואר 2001 התגייס תומר לצה"ל לקורס טיס. לאחר שנה בקורס חתם על ויתור ולמרות שהציעו לו תפקידים נבחרים בחיל-האוויר, התעקש להגיע ליחידה קרבית ועבר לפלס"ר הנח"ל. תומר השתלב מהר מאוד בצוות שהיה כבר באמצע המסלול. ב-14.11.2002, יום הולדתו העשרים, סיים תומר מסלול והיה ללוחם. ביום ז' באדר ב' תשס"ג (10.3.2003) נפל סמ"ר תומר רון בקרב בחברון. במהלך פעילות מבצעית הוא נורה ונהרג מאש מחבלים והוא בן עשרים. הותיר אחריו הורים, אחות ושלושה אחים. הלוויתו התקיימה ב-12.3.2003 בבית-העלמין במושב מולדת. אלפי אנשים מכל קצות הארץ השתתפו בלוויה ובין המשתתפים הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון, מידידי המשפחה. כמו-כן הגיע דורון גמצ'י, שייצג את "מכבי תל אביב", הקבוצה שתומר היה אוהד מושבע שלה. בני משפחתו כותבים: "הסתלקותו של תומר בפתאומיות כזאת הכתה בהלם את כל הסובבים אותו. נותר בנו חלל עצום, שלא ניתן למלאו, לא בתמונות ולא בסיפורים שאנו רואים ושומעים מאז נפילתו. כעת, כשמונה חודשים לאחר מותו, אנו עדיין מגששים באפילה והאור היחיד המנחה אותנו הוא אורו של תומר – אור החיים החזק. הוא מאיר לנו את הדרך קדימה ואנו שואבים ממנו את הכוחות להמשיך, מתוך אהבה ענקית וגעגועים גדולים." סרן דן גולדפוס, מ"פ הסיירת, ספד לתומר: "תומר… אתה – הלוחם האמיץ, זה שתמיד רוצה להיות ראשון, להיות קדימה, זה שלא מוכן לשמוע שהוא בתצפית ורק רוצה להוביל ולהיות בחוד. אתה, הציניקן, החבר, הבן-אדם שכולם כל כך אהבו ושאבו ממנו כוח, החוט המקשר בין כולם – איננו. אני נזכר איך הלכנו כתף אל כתף למשימות כה רבות, איך לימדת אותי מהו אומץ ומהו קור- רוח. אני נזכר במבצע "איש המערות", איך נפתחה אש מטווח אפס ואתה לא זז, מסתכל, מרים את הראש, מזהה את המחבלים הנמלטים, יורה ופוגע, איזו הצלחה… אתה הרי יודע שמה שמייחד לוחמים מהסיירת זה לא הסיכה ולא האמצעים אלא הלב, הריעות, היוזמה, החתירה למגע, הרצון להיות קדימה ולהוביל, לקחת כל משימה ולנצח. כך היית…" מתוך דברי הרמטכ"ל, רב-אלוף משה (בוגי) יעלון: "חזרנו לעמק ביום השלושים לנופלו של תומר. העמק בו חווה תומר את ילדותו, נעוריו ותחילת בגרותו. העמק אליו לא ישוב עוד. יש כאן משהו, במקום הזה, בו גאלו החלוצים את האדמה, המצמיח מתוכו את הטוב שבנו. שילוב מופלא של כברת ארץ בה נשזרו ערכים של נתינה, אנשים צעירים, ששורשיהם באים עמוק מתוך האדמה הכבדה של עם הנלחם על קיומו. העמק הזה, תומר, הרקמה המוצקה של אנשים, וחינוך לאהבת המולדת – חסרים אותך… בכל הפעמים שפגשתי את בלו ודפנה, דפנה אמרה: "בוגי, שמור לי על תומר." עקבתי אחרי תומר מגיוסו, והוא לא ידע זאת. עקבתי אחריו בקורס הטיס, עקבתי אחר ההחלטה העיקשת להגיע ליחידה קרבית לאחר שנשר מהקורס, למרות האפשרויות האחרות, הנוחות יותר שעמדו בפניו. עקבתי אחר הגעתו לפלס"ר והוא לא ידע זאת. לפני מספר חודשים הוצג בפני תחקיר של מבצע מוצלח של פלס"ר הנח"ל באזור חברון, נגד מחבלים של הג'יהאד האסלאמי. "המבצע צולם מעמדת תצפית, והסרט הוקרן בפני במסגרת התחקיר. בשלב מסוים רואים בסרט דמות של לוחם, שבשלב הקריטי בפעולה מזהה את המחבלים, פותח באש ופוגע בהם. שאלתי, מי זה? אמרו לי תומר, קשר המ"פ, והוסיפו שבחים על תפקודו. ואיש לא ידע שמבחינתי זה תומר של דפנה ובלו, שדפנה ביקשה שאשמור עליו… מדבריהם של מפקדיו וחבריו של תומר למדתי כי תומר היה לוחם אמיץ, שעמד תמיד בראש. תומר היה מנהיג וחתר להובלה, הוא הוכיח עצמו במשימות רבות תחת אש ונרתם לכל משימה שנקרא אליה. תומר היה מה שכולנו ציפינו שיהיה – סמל, דוגמה ומופת לעמיתיו, חבר אהוב בין חבריו ומפקדיו ליחידה. ואיני מופתע, כי מכיר אני את הבית שממנו בא – את סבא מוטקה והסבתות ואת ההורים – דפנה ובלו." מתוך דברי אל"ם נעם תיבון, מח"ט הנח"ל, ביום ה"שלושים": "תומר גדל בבית שחינך אותו לקחת אחריות. השורשים של משפחה מופלאה זו בשירות הפלמ"ח, יישוב הארץ בערבה ופה במולדת. בכל דור ודור ישנה קבוצה קטנה יחסית בעם ישראל שעומסת את ביטחון ישראל על כתפיה ומתנדבת ליחידות הקרביות שנמצאות בקו הראשון. כזה היה סבו של תומר, כזה היה אביו של תומר, בלו, וכזה היה תומר בעצמו. כבן בכור במשפחה הוא התנדב ליחידות הטובות ביותר, בתחילה לקורס טיס ואחר-כך לסיירת הנח"ל. הערכים המובילים בחטיבת הנח"ל הם ריעות, צניעות ומקצועיות. כזה היה תומר – חבר מעולה שהיה נשאר שבתות למען חבריו, חברי צוות 'רוסמן', שאהבו אותו כמו אח. תומר היה אדם צנוע, צניעות אמיתית שבאה מאישיות חזקה ומהתמיכה שקיבל בבית. תומר היה לוחם מקצועי ואמיץ שעבר פעמים רבות את מבחן האש בפעולות האינטנסיביות שמבצעת הסיירת בלחימה הנוכחית… חשוב לי שתדע תומר שחבריך לא ויתרו, כיתרו את הבית ולא עזבו את המקום עד שהרגו את המחבל עם שחר – כל זאת עם דמעות בעיניים ונחישות בלב…" בני המשפחה כותבים ב"שלושים": "לילה. חושך. ישנו. דפיקה בדלת. התעוררנו. לא קמנו. לא פתחנו. ידענו. שמענו. בכינו. התחבקנו. לא האמנו. צרחנו. זעקנו. קפאנו. רעדנו. אהבנו. כאבנו. סירבנו. קיווינו. נשברנו. התרסקנו. המון אנשים. ושקט. דממה. נסענו להיפרד ממך. כל כך יפה. שליו. מאושר. עם החיוך המקסים שלך. איזה כאב – נגיעה אחרונה. נשיקה קפואה. פרידה. אהבה. גשם. לוויה. קומנדקר. ארון. אלפי אנשים. חברים. חיילים. דגל. בור. אדמה. פרחים. הספדים. מטח יריות. איזה קור. הלם. שבר. חלל. סוף. למה? איך זה יכול להיות? מה פתאום? אולי זה לא נכון? תומר, כבר חודש ימים של צער וכאב אינסופי. חץ שתקוע לנו בלב וכל יום שעובר הוא משריש את עצמו יותר ויותר עמוק. תומר, אנחנו בוכים – מסרבים להאמין ולקבל שפתאום כך הסתלקת לנו ללא הודעה מוקדמת והשארת אותנו בעלטה הזאת ובחלל הזה לבד. תומר, רצינו לספר לך כמה אנשים באו, התקשרו, כתבו, התעניינו, פיקססו, שאלו, הביאו, סיפרו, אהבו ובעיקר כאבו. והכל רק בשבילך – בשביל מי שאתה ובשביל מה שאתה! תומר, רצינו שתדע שלמרות הכל אתה זה שתוביל אותנו הלאה. אתה תהיה כוכב הצפון שלנו ומהאור שלך נתחזק. אתה איתנו, מסביבנו ובמחיצתנו כל שנייה וכל דקה. רק בדרכך נלך ורק ממך אנו נשאב את הכוחות להמשיך. אתה תראה לנו את הכיוון, את הדרך, את האמת. ותומר, רצינו לומר לך תודה. תודה – על 20 שנים מופלאות שהענקת לנו. תודה – על כל רגעי האושר והשמחה ביחד. תודה – על היותך בן ואח בכור מקסים ומיוחד, ראוי להערצה. תודה – על שתמיד השתדלת לא להדאיג אותנו. תודה על האישיות והבן-אדם שבך. ותודה על הגאווה שמילאת בנו – בדרכך. ולכם מלאכי שמים יקרים, קיבלתם אליכם את המלאך הכי הכי שיש, טהור, יפה, גיבור, חכם, אמיץ, טוב לב, בדרן, שמח, גאה, מאושר, ומעל לכל – חבר אמיתי! אחד שרק ידאג לארגן לכם מסיבות, פאבים, טיולים, משחקי כדורסל, נסיעות, פעילויות, צחוקים ותמיד יעזור וייתן כתף בכל זמן ובכל שעה לכל מה שיהיה נחוץ. תומר, שמור עלינו מלמעלה – אנחנו צריכים מאוד מאוד את השמירה שלך בשביל להמשיך כאן למטה. כואבים, עצובים, בוכים, מתגעגעים, לא נפרדים ובעיקר אוהבים." מתוך דברים שכתבה אחותו יפעת: "תומר שלי, תסלח לי שרק עכשיו אני מתיישבת לכתוב לך, פשוט כל כך קשה לי. ואולי בעצם אני רואה בכתיבה אליך מעין פרידה שכזאת ואני לא מוכנה להשלים עם הפרידה ממך. אולי בגלל שאני זוכרת אותך כל כך חי, אולי כי לא ראיתי אותך במצב אחר – מת – וככה אני זוכרת אותך – חי!… הנחמה היחידה שלי היא שמתת בלי כאבים, ונהרגת גאה בתפקיד שכל כך אהבת לעשות, ביחידה – בסיירת שלך שכל כך אהבת והיית גאה בה ואנחנו היינו ואנחנו עדיין כל כך גאים בך. אני זוכרת איך תמיד צחקו עלי בבית-הספר כשלבשתי את החולצות שלך, אפילו בספר המחזור שלי שמו על זה. אבל לי לא היה איכפת ותמיד הלכתי, ואמשיך ללכת איתן בגאווה עצומה כי ככה אני תומר, אני פשוט גאה בך ותמיד הייתי ואם לא אמרתי לך אף פעם אז תדע שאני אוהבת אותך מאוד! תומר, אח גדול ואהוב שלי, אני איתך ואתה בליבי לנצח. אני מסיימת את המכתב בדמעה, אבל אני מקווה שיום אחד היא תהפוך לחיוך…" הצוות של תומר כותב: "תומר, בלוויה שלך כשאיתי שם על הקבר הטרי חולצה של הצוות, חשבנו כולנו 'כמה נכון', הצוות מת אתך. מה שהיינו היה ולא יהיה עוד. כמה רצינו להיות איתך עוד קצת, לראות אותך מחייך עוד פעם. עבר חודש, אנחנו עדיין לא מעכלים, אבל דבר אחד הבנו ובו אנו חייבים להאמין – לא מתנו איתך, תומר, זה אתה שחי איתנו! כל חוויה שחווינו איתך במהלך השירות הצבאי חיה ופועמת בליבנו. התמונות שלך בראשינו עדיין צבעוניות, חמות ויפות, ומחייכות אלינו באותו ההומור, באותו החן. הארץ הזו, שאת שביליה הכרנו יחד, ובלילות ארוכים ראינו אותך הולך בה עם אפוד, תיק ונשק, והרגליים הארוכות האלה, כמו אדיש לקושי, עם החיוך הציני על שפתיך, אותה הארץ שכל כך אהבת ושעליה הגנת, ושגמלה לך רעה תחת טובה, תלחש לנו לעד את שמך. לאן שלא נלך – אתה תלך איתנו." אמו של תומר כותבת לו: "היום העצוב והקשה ביותר היה יום ההולדת שלך. 21. הבית התמלא פרחים, חברים, כיבוד, שתייה ורק אתה לא הגעת. חיכינו וחיכינו ואנחנו עדיין מחכים. היום המאושר ביותר השנה היה בדיוק חודש אחרי, ביום ההולדת שלי. מרחק אלפי ק"מ מעבר לאוקינוס – בדיסניוורלד – ארץ הקסם והחלומות שמתגשמים. שלחת לי מתנת יום הולדת מופלאה. בלילה ההוא הופעת לי בחלום. שמח, רגוע, אוהב – מאושר. כמה רציתי שזה יתגשם ויהיה אמיתי ואני אתעורר ואתה באמת תהיה שם. אבל גם במקום שבו כל החלומות מתגשמים – הקסם לא קרה וזה נשאר רק חלום… תומר, רציתי לספר לך על האחים שלך. כמה הם בגרו. כמה היית גאה בהם. "יפעת – עברה לשרת בפלס"ר, להיות קרובה אליך ככל שאפשר. היא התערבה בתוך הצוות שלך והפכה להיות כמו חלק מהם. חוותה את מה שאתה עשית, עלתה להר קנאים, ערבי יחידה, תרבות, פעילויות, מבצעים. הכי קרוב שאפשר. איתי ושחר – בוגרים כל כך, מתחברים אליך כל אחד בדרכו המיוחדת. שובבים אבל ממש גברים צעירים. וכמה הם גבוהים – כאילו מנסים לטפס ולהגיע אליך. "ועמית – עלה לכתה ד' בבית-ספר חדש בעין חרוד. שואל שאלות נבונות כל כך, קשות ואמיתיות. רק בן 9, עדיין ילד אבל מבין ומתמודד עם המציאות הקשה. שלושתם משחקים כדורסל ולא מוותרים על משחקי NBA ו"מכבי תל אביב" שכה אהבת. ובכל אחד מהם יש משהו ממך – החיוך, המבט, הגובה, השקט, הצניעות, החוכמה, הציניות, ההתמדה והנחישות – ארבעתם ביחד משלימים את דמותך." אחיו איתי כותב לו: "תומר, אני נזכר איך לימדת אותי כל מה שאני יודע, איך היית נותן לי טיפים על החיים, איך היית מצחיק שרק אפשר, ומרביץ כשצריך. אני נזכר בך אח גיבור ואהוב שלי ועולה לי חיוך על הפנים, חיוך שרק אתה יכול להעלות לי על הפנים. תומר, אני יושב בבית ומחכה. מחכה ליום שישי ב-12:00 בצהריים לנסוע עם אבא להביא אותך מהתחנה המרכזית בעפולה. ואז לפגוש אותך. ואתה תצעק לי מרחוק "היי, מה קורה ברבור," ותוך כדי זה תיתן לי איזה אגרוף בכתף. תומר, אני מחכה למשחקי אחד על אחד שלנו במגרש. שתריץ אותי מצד לצד. תומר, אני מחכה להריח אותך, לחבק אותך, לשאול אותך מה קורה בצבא. תומר, אני מחכה ומחכה ומחכה… אולי הלכת ממני פיזית אבל תמיד תהיה בנשמתי אח גיבור, נערץ, חכם ואהוב שלי. שלך תמיד." אך טבעי, שהמשפחה בחרה להנציחו בהקמת מגרש כדורסל במושב מולדת, כפי שהיה רוצה לראותו. המגרש ישמש את כל הילדים, הנוער והמבוגרים במולדת ומחוצה לה למשחק, לצפייה, ולמפגש – לזיכרו. בעתיד יתקיימו בו טורנירים על שמו של תומר, שיטלו בהם חלק קבוצות ילדים ונוער מכל האזור ומחוצה לו. לזיכרו של תומר הוקם אתר אינטרנט שכתובתו: www.tomer-ron.co.il.