רון (וסרמן), פנחס

פנחס (פיני), בן איטה ויעקב, נולד ביום כ"ד באלול תשי"א (25.9.1951) באשקלון. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם רמז, ובבית-הספר התיכון-עירוני באשקלון. פנחס היה תלמיד טוב ושקדן ואהוב על מוריו ועל חבריו. מחנכו סיפר עליו: "הוא היה אחד מרביעיית התלמידים אשר הנהיגה את הכיתה. הוא אהב לעבוד וללמוד, ושקד על לימודיו גם בשעת חוליו, כששבר רגלו במשחק הכדורגל, והייתה נתונה כולה בגבס. פנחס היה נער שמח ועליז והחיוך לא מש משפתיו, התייחס למוריו בחיבה והיה קשור עמם גם לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר". פנחס אהב לעבוד והקדיש לעבודתו שעות רבות. חברו העיד עליו, שעסק "בכל דבר שיש בו מן היצירתיות". הוא אהב את עבודת האדמה, אהב לפרק מכשירים ולהרכיבם, ליצור כלי עץ וכלי מתכת ולבנות מכשירים אלקטרוניים. הוא צייר, רשם, פיסל, צילם ופיתח את תצלומיו. כן הרבה לקרוא, כתב דברים בפרוזה ודברי שיר. הוא אהב בעלי חיים, ובעיקר את כלבתו, שהרבה לטפל בה ולאלף אותה. כן אהב לדוג ולגדל דגים באקווריון הגדול שטיפח. פנחס היה טוב-לב ובעל מזג טוב, וידע לחייך ולא ליפול ברוחו גם במצבים קשים מאוד. הוא היה חבר טוב ותמיד מוכן היה לעזור לידיד ככל שיכול. היה לו חוש הומור, דמיון פורה ויצר הרפתקנות, ובדרך כלל נלהב היה לכל מעשי הרפתקנות ולטיולים "שגעוניים". הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ורחש להם כבוד רב. פנחס גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1969 והתנדב לנח"ל, במסגרת גרעין "תל-רום" במשק יראון. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ואחרי-כן נשלח להדריך בני נוער בחיפה. אך לאחר שסיים את תפקידו ביקש להשלים את שירותו הצבאי במושב פצאל, שכן – כך אמר – יוכל להשקיע שם ולתרום יותר מאשר בקיבוץ. הוא היה חייל טוב ואחראי, ואהוב על מפקדיו. חברו סיפר עליו, כי "היה מעודד את חבריו; לחלשים בגופם היה משתדל לעזור כמיטב יכולתו ולחלשים ברוחם היה מסייע בדיבורים". כחודש ימים לפני שנפל נשא את חברתו רוני לאישה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה פנחס מוצב ביחידת מעבר ולא גויס. הוא התייצב באחד ממחנות הצבא הקרובים לביתו, ונשלח לחזית בסיני. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), בליל הפסקת האש הראשונה, נפל פנחס בקרב ליד היעד המבוצר "לוקה" באזור החיץ החקלאי שבגדה המערבית של תעלת סואץ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשקלון. השאיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות. בתו, גילת, נולדה לאחר שנהרג. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. מושב פצאל הוציא לאור חוברת לזכר חברי המושב שנפלו במלחמה, ופנחס בתוכם. בחוברת כלולים דברים על דמותו, דברי זיכרונות ותצלומים. שיר שכתבה עליו אחותו מסתיים במלים: "לא שואלים ואין מבררים/ כי על דבר כזה אין עוררין/ כי יודעים דבר אחד והוא החשוב/ כי הבן לא ישוב".