אבנר, בן ברוניה וגד, נולד ביום י"א באדר תשי"א (16.2.1951) בכפר רופין. הוא למד בבית-הספר היסודי האזורי והמשיך את לימודיו התיכוניים בבית-החינוך המשותף בנוה-איתן. אבנר היה גבוה וגדול מידות משאר בני גילו, ומשום כך נהג להתחבר לילדים מבוגרים ממנו. כבר מגיל צעיר התגלה כישרונו לציור, ואחרי-כן החל לעסוק בגרפיקה, מתוך כוונה ללמוד את המקצוע. הוא היה ספורטאי מצטיין, כשחיין צעיר זכה בפרסים ראשונים בתחרויות, וכמו-כן שימש כשוער קבוצת הכדורגל המקומית. בבית-הספר היה תלמיד טוב, והצטיין במקצועות המתמטיקה, הטבע והתנ"ך. יחד עם חבריו היה חבר בחטיבת הנוער המקומית, אך את שעות הפנאי אהב לבלות בחברת בני משפחתו, שהיה קשור אליהם מאוד. אם כי היה מגודל בגופו, הייתה בו מידה רבה של תמימות וילדותיות, הוא שנא אלימות ומעולם לא השתמש בכוחו הרב למטרות שתלטנות. סיפרו עליו בני כיתתו: "אבנר היה תמיד גדול מכולם. בכיתה המורים דרשו ממנו יותר. כאשר אנחנו עשינו פעולת חיסור, כבר ביצע הוא את הפעולה הבאה. החבר'ה ממעוז היו באים לראות את ה"פלא" מכפר רופין. בהתחלה לא האמינו שהילד המגודל הזה ובעל היכולת הספורטיבית המפליאה, הוא באמת בן גילנו. היינו צריכים להוכיח זאת בתעודות. לאבנר היו אתגרים. הוא ידע שמצפים ממנו. ללימודים לא הקדיש הרבה ולא ייחס חשיבות לציונים, אבל כאשר נתפש למשהו, עשה אותו ביסודיות רבה. הוא היה שקט מאוד. לפעמים היה נדמה שאינו מקשיב בשיעורים, אך תמיד נתגלה ברגע המתאים כידען גדול. התייחסנו אליו כאל מי ששייך לדור הנפילים, לא רק בשל קומתו, אלא גם בשל אישיותו. מה שמפליא אצלו, הייתה ענוותו הטבעית והפשוטה. היה ניגוד עצום בין הגודל שלו ובין השקט והצניעות שלו. דמותו הפנימית לא הלמה את דמותו החיצונית". אבנר גויס לצה"ל במחצית פברואר 1970. במשך שירותו עבר קורס צניחה והשתתף במבצעים מסוכנים. סיפרו חבריו ליחידה: "שני דברים בלטו אצל אבנר – כוחו הפיסי העצום וטוב לבו. היה לו לב של זהב, עדין ורגיש. תמיד היה שליו והקרין שקט נפשי על הסביבה. הייתה בו מידה מפתיעה של ילדותיות. למשל: לפני שהלך לישון, היה עומד על המיטה וצועק: "אבנר מת לישון, אבנר מת לישון". אחר-כך היה מתעטף בסדין ונרדם. בצבא קראנו לו "ג'אבל" והוא דווקא היה מרוצה. לעתים דיבר גם על עצמו כעל "ג'אבל". כשהיינו צריכים לנקות את הנשק, וכולם רימו קצת, אבנר ניקה כל חלק וחלק. עניין המסדרים היה אצלו אגדה. כולם התרוצצו, השתדלו לגמור מהר ולהיות מוכנים, ואבנר היה יושב במכנסים קצרים, מנקה את הנשק, הולך להתרחץ בשלווה עילאית, ו…מגיע למסדר בזמן. לעתים גבלה השלווה שלו בחולמנות, ואז היה מתנהג כמי שמנותק מהעולם. אבנר תמיד אמר את אשר חשב. פעם הגיע מפקד חדש ליחידה ונאם את נאומיו. כששאל אם יש מי שרוצה לדבר, קם אבנר ואמר ש"פה זה לא שריון, כאן השיטה של המפקד לא תצליח". ומה היה הסוף? המפקד החדש היה מרוצה מאוד ועוד הזמין אותו לשיחה נוספת. בכל רגע פנאי בלטה תאוותו לאמנות. לפני פתח האוהל צייר רקפת מאבני חצץ, היה מצייר בכל מקום שרק ניתן, בנה כיסאות, יצר בובות, ומה לא." במחצית פברואר 1973, משסיים את שירות החובה, חזר למשק וביקש שחרור לתקופה קצרה. הוא רצה לשרת כאיש ביטחון בחברת "אל על" ולראות את העולם הגדול. בקשתו התקבלה, ובמשך חצי שנה טס ברחבי העולם ולהנאתו לא היה גבול. במלחמת יום-הכיפורים שירת כסייר לוחם בחזית הדרום. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), באזור המלחות שליד בלוזה, נשלח עם יחידתו לחלץ טייס שנפל בשטח האויב. תוך כדי חילופי יריות נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר רופין. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אבנר היה מטובי אנשינו, הן כאדם והן כלוחם. הוא בלט מאוד בטוב לבו, ביכולתו הגופנית המרשימה ובתמימותו המקסימה. אבנר היה לוחם חרוץ ודבק במטרה. הייתה לו הבנה מעמיקה ומבוגרת לפקודות, גם כשהיו בלתי נעימות וקשות לביצוע. הוא היה מסוג האנשים שאתה נקשר אליהם וחפץ בידידותם. בתקופת שירותו היה אבנר שותף לביצוע מספר רב של משימות חיוניות לביטחון המדינה, שחשיבותן אינה ניתנת למדידה. בזכות לוחמים כמותו יכלה היחידה לעמוד באתגרים הקשים על הצד הטוב ביותר". קבוצת כפר רופין יחד עם משפחתו הוציאו לאור לזכרו חוברת גדולה ומפוארת, ובה ממכתביו, מציוריו ומדברי חברים וקרובים על דמותו.
