רום, עמירם

בן הרופאה ד"ר שושנה ואריה מראשוני חבורת "מעבר" בפתח תקווה, נולד ביום א' באייר תרפ"ו (15.4.1926). גדל ולמד בירושלים בבית-החינוך ובגימנסיה רחביה. מגיל 15 ואילך בילה כל חופשה בעבודה במשקים. כשהתגייסה אמו בשנת 1942, בתקופת מלחמת-העולם השנייה, לחיל-העזר לנשים (א.ט.ס.) בצבא הבריטי, אמר: "אני גאה שיש לי אם כזאת" – ואילו הוא עצמו התגייס לפלמ"ח. עמירם עבר הכשרה ואימונים בקיבוצים יבשתיים וימיים ובמשך חצי שנה עשה את שירותו על-פני הים. הוא ניגן יפה בפסנתר, הבין מוסיקה ואהב אותה. כמו-כן הלחין מוסיקה. היה אדם שקט ונוח לבריות, נחבא אל הכלים. ההפלגות בים השפיעו לרעה על בריאותו והוא נאלץ להפסיקן. בשנת 1945 שוחרר מהפלמ"ח כדי להתחיל ללמוד בטכניון. אולם גם בטכניון לא מצא מנוחה לנפשו. לנוכח המצב הפוליטי ששרר אז בארץ לא יכול להמשיך בלימודים מתוך שאננות, ואחרי "השבת השחורה" (29.6.1946) הרגיש דחף אדיר לצאת לאירופה, עם גמר שנת-הלימודים, לעזור בהעלאת יהודים פליטי שואה. בינתיים צצה תקווה לעלייה לגלית בקנה-מידה גדול והרעיון על יציאה לאירופה נדחה והוא המשיך את לימודיו מתוך התלבטות פנימית בין החובה להיחלץ לעזרת העם ובין הרצון להכשיר את עצמו לחיי יצירה ובניין, עד אשר נפלה ההכרעה בנובמבר 1947. עמירם חזר מיד לשירות מלא ב"הגנה". תחילה שירת בחיפה ואחר-כך ירד לנגב עם קבוצת סטודנטים מתנדבים. בנגב השתתף בשמירה על קו-המים ובפעולות-קרב שונות. עמירם נשלח לקורס מ"כים ואחרי שסיימו בהצלחה, חזר לחטיבת הנגב. הוא התנגד לדרישה שהושמעה לאפשר לסטודנטים לסיים את שנת הלימודים ("אני את החברים לא אעזוב" – כתב להוריו כחודשיים לפני נפילתו). לפני הקרב על משטרת ביר-עסלוג' הועבר לנקודה אחרת, אבל חזר כדי להשתתף בקרב חשוב זה. אף שנפצע המשיך בפיקוד ובפעילות עד שבניין המשטרה התפוצץ ושם נפל עם יתר חבריו ביום ד' בסיוון תש"ח (11.6.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ברביבים.