רויז, אברהם-צבי

בן יצחק ובלומה. נולד ביום ט"ו באדר ב' תש"ח (26.3.1948) בחדרה. בגיל רך עברה המשפחה לגור בראשון-לציון. כאשר מלאו לו חמש שנים התחיל לומד בבית-ספר יסודי – והוא צעיר מגיל- הלימודים. כיון שהילד היה מפותח מגילו גם מבחינה שכלית וגם מבחינה גופנית הוא היה מן התלמידים המצטיינים בלימודיו. בן שמונה היה כשהמשפחה עברה לגור בגבעתיים ושם המשיך את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם גורדון עד שסיים אותם בו. את לימודיו העל-יסודיים המשיך אברהם בבית-הספר התיכון על-שם קלעי שם וסיים את הלימודים בו במגמה הביולוגית. הוא היה חניך תנועת "הנוער העובד" עד שהגיע לראשית כיתה י"ב. כן היה חבר בלהקת "ריקוד" ולפני גיוסו לצבא יצא במסגרתה עם קבוצת חברים למסע הופעות בחוץ-לארץ. הריקוד היה אהבת-חייו ובו השקיע את כל מרצו וזמנו; נטייתו המיוחדת היתה לריקודי-עם. ואכן הוא היה אחד הרקדנים הטובים ביותר בלהקה שאליה השתייך. מאחר והוא התחיל את לימודיו היסודיים בגיל מוקדם סיים גם את התיכוניים שלא בזמן הרגיל. לכן נשאר לו זמן רב מסיום בית-הספר התיכון – ועד לגיוס. אך הוא הקדים את גיוסו והתייצב בפברואר ;1966 הוא הוצב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות נשלח אברהם לקורס מ"כ ולאחר-מכן יצא שוב לקורס-קצינים. הנה כי כן כעבור פחות משנה היה אברהם לקצין. את מלחמת ששת הימים עבר אברהם כמפקד-מחלקה בציר הצפוני בסיני וחדשיים לאחר-מכן היה לסגן. את עיקר תפקידו מילא על גדות התעלה. צנוע היה מטבעו ונחבא אל הכלים ובבית לא סיפר על מעשיו בצבא. בימי שירותו, לפי מה שסיפרו עליו פקודיו, התגלה כלוחם טוב וכקצין מסור. אחד מחייליו כתב: "הוא היה כמו אבא לנו". כאשר נשאל פעם מדוע אינו מגיע הביתה לעתים קרובות יותר, ענה: "יש לי חיילים נשואים במחלקה ולהם מגיע יותר". אך פעם, בסיור על גדות התעלה בזחל"ם ליד פורט תאופיק, עלה על מוקש וכעבור חדשיים ימים של אשפוז בבית-החולים בבאר-שבע מת מפצעיו; זה היה ביום ג' בכסלו תשכ"ט (24.11.1968). כוח-הסבל שלו היה להפליא ובהיותו בהכרה לא היה משמיע אנחה אל תלונה כלשהי. להיפך: תמיד קיבל את הבאים אליו בחיוך ואם אפשר היה לו לדבר לא מנע ממבקריו אף מילה טובה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. מפקד-יחידתו כתב למשפחתו במכתב-התנחומים שלו בין השאר: "חבריו ופקודיו העריצו את קור רוחו בשעת סכנה ואת אומץ לבו בשעת הסתערות. אברהם קיפח את חייו בשעת מילוי תפקידו ולתפקיד זה יצא, כמו לשאר המשימות, בבטחון ובמסירות אשר התבטאה בדביקות עילאית במטרה, כיאה למפקד ולקצין בצה"ל". מוקירי זכרו, תלמידי "ישיבת הכותל" בירושלים העתיקה, כתבו להוריו עד כמה נדהמו לשמוע על נפול בנם. "זוכרים אנו את אברהם כמפקד מסור ונאמן, הדואג בראש וראשונה לחיילים ואחר-כך לעצמו. לפני שנה בדיוק היינו תחת פיקודו באחד המוצבים לאורך תעלת-סואץ. כמעט חצי שנה חיינו שם בתנאי-שדה קשים אך אף פעם לא נפלה רוחו ותמיד חיזק ועודד והקפיד על כוננות צבאית גבוהה כדי שנוכל להשיב מנה אחת אפיים לאויב… יהי רצון שקרבנותינו לא יהיו לשוא ונזכה במהרה לקיום חזון נביאנו: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'".