רוט, אופיר

בן פסי ומשה. נולד ביום כ"א באדר תש"ם (9.3.1980) בנתניה. אח אמצעי לאיילת ומיכל. כבר בשנותיו הראשונות בלטו בו תכונות, שתלוונה אותו בכל דרך חייו הקצרה. היה נעים להיות עם אופיר. מבט עיניו היה קסום, ערני ושקט, חיוכו הקרין וכבש את הסובבים אותו. אופיר הסתייג מאכילה ומאוכל בכלל, פשוט ילד שלא רצה לאכול. צנום, עדין ושברירי סיים את גני הילדים בנתניה ולמד שנה ראשונה בבית הספר היסודי "ביאליק" שבעיר. כשעלה לכיתה ב' החליטה המשפחה לעבור למושב גן יאשיה שבעמק חפר, למען השגת איכות חיים, שלווה ושקט. נראה שהשינוי והמעבר מהחיים בעיר לכפר הוסיפו לאופיר ממד של קשר עם הטבע והסביבה, מה שכה חסר בחיי העיר. בתקופה זו התגלתה באופיר גמישות והסתגלות לשינויים. הוא התחבר עם ילדים חדשים, ידע להתפשר ולהתחבב על הסובבים אותו. אופיר המשיך את לימודיו בבית הספר היסודי האזורי בכפר ויתקין שאליו הגיעו כל ילדי האזור. היה אהוב על מוריו ומורותיו. סדר היום של ילדים בבית הספר האזורי החל בנסיעה באוטובוס בשעה מוקדמת בבוקר; אופיר לא איחר להסעות, עמד בסדר היום, התמיד וידע לקבל את שגרת היום בשלווה ובנועם. עם סיום לימודיו היסודיים עבר לחטיבה ולתיכון האזורי בקריית החינוך על-שם בן גוריון שבעמק חפר ("רופין"). במקום זה הכיר חברים חדשים ואלה היו לחבורה מגובשת שהתפתחה במשך שנים. חבורה זו ליוותה את אופיר מאז ועד ליומו האחרון, ומלווה את בני משפחתו עד היום. עם הילדים במושב היה אופיר נפגש במשחקי כדורגל ובתנועת הנוער. בכיתה ט' יצא לקורס מדריכי נוער ובסיומו קיבל קבוצה של ילדים, שעד היום זוכרים ומספרים כמה נהנו אתו וכמה היה מיוחד בדרך העברת הפעולות. דברים שכתבו לזכרו חבריו במושב: "חבורה שכזאת יושבת, נפגשת לזכור אודותיך. מלחמה שם בחוץ מתחוללת, בפנים – החומות נופלות. חשבנו שזה לא יקרה לנו, שהטרור יוותר עלינו, אך היינו נאיבים. גדלנו יחד באזור פסטורלי, מוגנים בתוך הבועה שלנו. אך יום אחד את כל זה ניפץ כדור – שאליך, אופיר, חדר אל הלב הרחב שפעם בעוצמת החיים. זה מוזר לנסות להגיד, זה מוזר שאתה כבר איננו, חבר ילדות שצוחק. עברנו יחד חיים, חוויות, ילדות. והיד רועדת, הדיבור לא עוזר, והכעס על חיי מלחמה מתגבר. נלקחת מאתנו מוקדם מדי, אופיר, כל כך יפה, כל כך מקסים. איך בלשון עבר עליך מדברים? איך מקבלים ומפסיקים זיכרון חי? אופיר, תמיד תישאר פה אתנו. איך שתמיד משום מקום, אתה 'שטותניק', זרקת את ההערות שלך שלא תמיד הבנו מאיפה הן באו, כנראה מן המחשבות המשוגעות שעברו לך בראש. תמים, ילד טוב, אף פעם לא רב, לא מתלהם, ועכשיו כל זה בלבנו הולם. ילד שלנו מיוחד. אנחנו צריכים לשחרר את הילד שלנו. ילד מיוחד ויחיד במינו. ילד מצחיק, מבריק, טהור. אין לנו מילים לתאר את עוצמת הכאב שבלאבד אותך, אופיר, את כולך, אתה. נכון, את גופך טמנו, אך נשמתך חיה בכל אחד מאתנו. סערת רגשות מפגישה אותנו. מחפשים תשובות ולא מוצאים איך להנציח אותך, איך להרפות. רק הצחוק המצחיק כל כך מהדהד באוזני חברים". את שנותיו בתיכון הקדיש אופיר ללימודים, אך לא זנח את המפגשים עם חבריו, ומילא את חייו בבילויים, בטיולים, בים ובעזרה בבית. בבית הספר נהגה מורתו ומחנכת הכיתה, נעמה זכאי, לכנותו "ילד של ארץ ישראל היפה": "כיניתי אותך תמיד ארץ ישראל היפה שלי. צירוף מיוחד כל כך של תכונות שלצערי, הולכות ונעלמות מן הנוף. תכונות של תום, של אמונה, של סקרנות ועשייה. מעולם לא ראיתי אותך מריר, תובעני ומתנער ממטלות. וגם אם הייתה ביקורת, היא הייתה מעודנת ותרבותית ותמיד בקול שקט, כמעט לוחש". אף על פי שאופיר התייחס למבחנים ולתעודה באדישות מסוימת – "הציונים והמבחנים חשובים למורים ולבית הספר" – כך נהג לומר, היו הישגיו טובים והוא ביקש מההורים שלא יתערבו בלימודיו. בבית עזר מאד ונתגלה כיד ימינו של אבא. הוא סייע בהתקנות ובנגרייה שליד הבית – לעתים עד שעות מאוחרות. מעולם לא נתן להוריו לחוש שהם גוזלים מזמנו או שהוא מפסיד מפגש עם חברים. בהתקרב מועד הגיוס קיווה לשרת שירות קרבי באחת מסיירות צה"ל. הוא הצטרף לגדנ"ע, ובנה את עצמו לקראת שירות קרבי. בשל עיוורון צבעים לא קיבל את מבוקשו, ובסוף חודש יולי 1998 התגייס ל"הנדסה קרבית". את הטירונות סיים כחניך מצטיין, והועבר למסלול "אפרוחים" של כשמונה חודשים. הוא סיים את שלב האימון המתקדם והחל את קורס המ"כים. בסוף הקורס, יצא כמתוכנן לבה"ד 1. לאחר סיום הקורס התחיל את ההשלמה החיילית. באמצע ההשלמה נפצע בראשו ולא יכול עוד לכבוש קסדה. בשל הפציעה החליט שהוא לא מסיים את הקורס. אופיר שובץ כמש"ק צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) – מדריך מפעילי כלי צמ"ה בחיל. הוא סיים את שירותו בתפקיד רס"פ והוחלט שבמילואים יהיה למפעיל כלי צמ"ה. עם שחרורו החל מיד לעבוד עם אביו בנגרייה. יומו התחלק לשני חלקים: בשעות היום עבד עם אביו, ובשעות הערב והלילה עבד כמלצר בפאב. במשך השבוע עבד קשה מאוד, בלי הרבה שעות שינה, וכל זאת במטרה לחסוך כסף כדי לטוס לחו"ל לתקופה ארוכה. בחודש ספטמבר 2001 נסע אופיר עם שניים מחבריו לאמסטרדם. הייתה זאת נסיעתו הראשונה לחוץ לארץ. הוא חזר מאושר עם טעם של עוד ורק חיכה לרגע שיוכל לנסוע לארצות-הברית. בנערותו שירי שלמה ארצי התנגנו בחדרו ללא הפסק. אל מאיר אריאל התוודע מאוחר יותר, אופיר קרא את שיריו של מאיר מספרו "נשל הנחש", ניסה להבין פשרם ואהב את האומן – זמר וסגנונו המיוחד. אופיר אהב מאוד את תחום הצילום וחשב שיהיה זה תחום עיסוקו בעתיד. הוא היה מוכשר מאוד וצילם באופן ייחודי גם בטיול שערך וגם בבית. כוונתו הייתה להמשיך לטייל ולצלם תמונות מן העולם. ביום שישי, עת נקרא למילואים, היה באמצע פגישה שבה קבע תאריך לטיסה. אופיר גויס למילואים לגזרת בית לחם במסגרת "צו 8", הגם שעוד לא עברה שנה מיום שחרורו מצה"ל. הוא נפרד מכל בני הבית, ואף נסע להיפרד מסבתו. בשעת ערב עלה על רכב גיוס ונסע לענתות. כל יום במשך ארבעה ימי המילואים, שוחח עם בני משפחתו בטלפון ועדכן אותם על מצבו. תמיד אמר ש"במילואים לא עושים כלום ואין מה לדאוג". הוריו הקשיבו, והמתינו שיתקשר כדי לשמוע על החזרה הביתה. ביום י"ט בניסן תשס"ב (1.4.2002) נפל אופיר בפעילות מבצעית בירושלים. כדור תועה שירו פלסטינים מבית לחם פגע בלבו ואופיר נפצע באורח אנוש. בבית החולים בירושלים, שם נאבקו הרופאים על חייו, נפטר מפצעיו. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. אופיר הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. הניח אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. אופיר היה אדם מיוחד, זאת אומרים כל האנשים שליוו אותו בשלבים השונים בחייו. הוא היה אמיתי, אוהב, מעניק לחבריו ולמשפחתו. "אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הוא אומר לעצמו: 'הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום….' אבל אם הכבשה תאכל את הפרח, הוא ירגיש כאילו, בבת אחת, כל הכוכבים כבו". "ושוב אחזה אותי הצינה המקפיאה של הרגשת אובדן שאין לו תקנה. והבנתי שאיני יכול לשאת את המחשבה, ששוב לא אשמע את הצחוק הזה לעולם. הוא היה בשבילי כמעיין במדבר". (מתוך "הנסיך הקטן")