רוטשטיין, קרן

בת אביבה ואבי. נולדה ביום ט"ז בתמוז תשמ"א (18.7.1981) בירושלים. תאומה לעידית ואחות לחן. גדלה והתחנכה באשקלון. למדה בבית הספר היסודי "בית יחזקאל" וסיימה את לימודיה שם בהצטיינות. המשיכה לבית הספר התיכון "אורט" על שם הנרי רונסון, ולמדה במחזור ח' במגמת ביולוגיה-כימיה. קרן אהבה את תקופת התיכון, אז בגרה והייתה לעלמה יפה, בעלת נוכחות מרשימה ומטופחת. עמדה בלב העניינים, מוקפת תמיד חברים וחברות, מרבה לדבר בטלפון, לבלות, לצאת ולשמוח. החברות הייתה בעבורה ערך עליון ובכל הזדמנות כתבה לחבריה ברכות אישיות שיוצאות מהלב. קרן אהבה לכתוב ולקרוא, ולהקריא טקסטים שהזדהתה עם תוכנם. קרן הייתה מאושרת באהבתה לחברה אייל אסרף, אהבה שנקטעה בשיאה. בברכה לרגל מלאות שנה לחברותם, כתבה לו: "ילד יפה שלי… חשבתי וחשבתי מה לרשום לך לרגל השנה שלנו, והחלטתי לרשום משהו מכל הלב. השנה שעברה הייתה המאושרת בחיי נהניתי מכל רגע איתך. בבסיס, בבית, בסופי שבוע, בטיולים, לישון ביחד, בכל מקום. פשוט להיות איתך, להביט בך ולהתאהב בך בכל פעם מחדש. אני שמחה שאני מבלה את חיי איתך ואשמח יותר אם נמשיך כך לנצח. בתקווה לספור עוד הרבה שנים ביחד, רק מאושרות ושמחות כמו השנה שעברה. אוהבת המון המון". קרן בלטה בפעילותה החברתית במועצת התלמידים הבית-ספרית והעירונית. היא כתבה וערכה את עיתון בית הספר והפיקה את ספר המחזור של שכבת י"ב. עוד תרמה מזמנה וממרצה בהדרכת נוער במסגרות שונות, ושמה דגש על הנחלת מורשת ישראל ואהבת הארץ. פעילותה בתנועת הנוער "מכבי צעיר", ב"נוער עבודה", ב"משמר האזרחי" וכמדריכת של"ח נבעה מתחושת שליחות ונעשתה במסירות רבה, באהבה, ומתוך רצון עז לתרום לזולת ולחברה. כזאת הייתה קרן – מעזה, פורצת גבולות, ומגיעה הכי רחוק שאפשר. על פועלה הרב זכתה בהיותה בכיתה י"ב בתעודת הוקרה ובפרס הצטיינות לנוער פעיל בקהילה מידי ראש העיר, מר בני וקנין. במסיבת הסיום של שכבת י"ב הקריאה קרן את הברכה שכתבה לחבריה ללימודים: "שכבה יקרה… עכשיו באה אל סופה תקופה / שלא תמיד בשושנים הייתה רצופה. / היו ימים של צער גם כאב, / אך היו דברים רבים שיצאו מן הלב. / היום אנחנו עומדים בפתחה של בגרות, / הנושאת בחובה הרבה אחריות. / היום עלינו לבחור את הדרך / שיהיו בה תכנים בעלי ערך. / זכרו… כי עבר והווה – יוצרים עתיד, / והם הם היוצקים את התכנית. / השכילו לבחור בשביל הנכון, / וצעדו בו בבטחה ובמלוא האון! / לא תמיד הבחירה תהיה קלה, / אך תמיד סוף מעשה במחשבה תחילה". בחודש אוקטובר 1999 התגייסה קרן לצה"ל והחלה את שירותה כמש"קית חינוך וידיעת הארץ. היא יצאה לקורס קצינות שבסיומו הוצבה בפיקוד דרום בבאר שבע, שם שירתה כקצינת חינוך ותרבות. מפקדיה ופקודיה אהבו אותה והעריכו אותה מאוד כאדם וכסמכות מקצועית. בזכות רגישותה והודות ליחס האישי שהעניקה לכל אחד מחייליה, כינו אותה אלה "אימא", ולא "המפקדת". קרן הייתה מלאת נכונות ללמוד, לעשות ולהשקיע למען היחידה ששירתה בה, והייתה גאה בתפקידה. בהיותה בקורס קצינות, פרסה את משנתה בחיבור שכתבה: "אני מאוד מאמינה ביחסי אנוש המבוססים על אדיבות, נימוסים, סבלנות וסובלנות. אני מאמינה ודוגלת בהקשבה ובפתיחות. בעקשנות להגיע להישגים, לשאיפות ולחלומות שלי דרך משמעת, השקעה והתמדה. אני מאוד מאמינה שזכותו של כל אדם לכבוד, וחובתו לכבד כל אדם … אני מאמינה בתרומה לחברה ולקהילה, ברצון לפעול ולקדם חברה, קהילה, קבוצה בה אני נמצאת תוך הובלה עצמית וקידום אישי… אני מאמינה כי יש מקום בעולם לכולם… וכל אחד יכול ויצליח לבטא ולהגשים עצמו בלי לחתוך ולדרוך על אחרים!" קרן בלטה בשמחת החיים שהקרינה, בחיוכה התמידי ובאופטימיות ששפעה ממנה. קרן הייתה אחראית, רצינית, שאפתנית, ובעלת כושר מנהיגות, וידעה להשיג את מטרותיה, גם אם הדרך לא הייתה קלה. קרן מיצתה כל רגע, כאילו ידעה שאין כבר מחר. ביום ראשון, כ"ח בשבט תשס"ב (10.2.2002), חודשיים אחרי שקיבלה את דרגת הסגן, נקטעו באכזריות דרכה וחלומותיה של קרן כאשר נהרגה מירי מחבלים סמוך למפקדת פיקוד דרום בבאר שבע. עמה נפלה רב-טוראי איה מלאכי. קרן הייתה בת עשרים ואחת בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון. הותירה הורים ושתי אחיות. ספד לקרן סגן-אלוף אוהד, קצין חינוך פיקוד דרום: "… במשך כל זמן עבודתנו המשותפת היית נכונה לתרום ולשנות, הפגנת מעורבות חברתית והיית אהודה על חברייך, עמיתייך, פקודייך ומפקדייך. המסירות שלך לתפקיד ולחיילים הייתה דבר יוצא דופן ומודל שראוי שישמש מופת לכולנו. בזכות הרוח התוססת שפעמה בך, בזכות האמונה בתפקיד ובמשימותייך, בזכות המסירות שלך ונכונותך לעמוד לרשות כל מי שביקש את עזרתך, בזכות כישורייך האישיים והמקצועיים, זכית להערכה והוקרה מכל מי שנחשפת אליו – חיילים, מפקדים, אנשי מילואים ואנשים מהעולם האזרחי גם יחד. תמיד תישארי בלבנו כשחיוך נצחי על שפתייך". ספדה לה מחנכת כיתתה חנה פוטרמן: "… איך נפרדים מחיוך כל כך טוב, תמידי ואמיתי? איך נפרדים מחן שכזה? מחריצות, מחוכמה ואהבה שכאלה? … האם אפשר לספר – כמה עשית, כמה היית, כמה תרמת וכמה הקרנת עלינו כולנו? האם עכשיו צריך לספר איך היית מש"צית וכתבת עיתון ונבחרת מועצת התלמידים ופותרת סכסוכים, תלמידה מצטיינת ומעורה בכול? … תמיד תהיי בזיכרוני – כי את בדיוק הפרח, האדם והתלמידה שעליה – כל מורה חולמת!" קרן שאהבה את גוני הכחול, גוני הים והשמים, את הטבע ואת נופי הארץ, הרבתה לטייל בארץ לאורכה ולרוחבה. בעיזבונה נותרו מכתבים ויומנים רבים שכתבה, המעידים על כישרונה ועל רגישותה. באחד המכתבים ציירה פרחים וכתבה "הייתי רוצה לשים פרח לזכר כל נפגעי והרוגי הפיגועים". פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרה של קרן: אוהביה הקימו אתר אינטרנט לזכרה בכתובת www.keren-r.org. משפחתה מעניקה מלגות לימודים לתלמידים מצטיינים במגמת ביוטכנולוגיה, ולתלמידים המצטיינים בפעילותם החברתית בבית הספר התיכון "אורט" על שם הנרי רונסון שבאשקלון. בבית הספר הוקמה מעבדת ביוטכנולוגיה על שמה של קרן והמשפחה תרמה למעבדה מספר מכשירים. עוד תרמה המשפחה ספרים לספריית בית הספר. בטקס חנוכת המעבדה נשאה אמה של קרן דברים: "… אני חושבת שלא נוצרו המילים היכולות להביע את הגעגועים אלייך. הגעגועים המציפים עד כלות – נוגעים במרחק עד האופק כמעט – וחוזרים פנימה, מתכרבלים עמוק בסדקים, מחפשים חיבוק, כמו אותו חיבוק שנתת מדי ערב כשחזרת מהבסיס מלווה במילים 'ממוש נשיקה' המהדהדות עד היום בשקט שנוצר. … כאן יש תמונות, מכתבים, יומנים, זיכרונות וגעגועים. געגועים לנשק אותך בכל יום שישי, לאחר הדלקת נרות שבת, ולומר לך שבת שלום. געגועים לטיולים המשותפים ברחבי ארץ ישראל – הארץ שאותה כה אהבת. … געגועים ליד הקטנה המושטת לטעום מן התבשילים במטבח בין הסירים. געגועים לשיחות הנפש הארוכות – בהן שיתפת אותי בלבטייך. … געגועים לבילויים המשותפים … היית לי חברה בתי היקרה. קרלה, הגעגועים אלייך נושמים את האוויר – כל נשימה לאט. … קרן, את אתי בכל מקום. במשכבי בלילות, בעבודתי בכיתה, את בסיפור העקדה – אך מדוע לא נשמע קולו של המלאך 'אל תשלח ידך אל הנערה'? קרנושה, אילו יכולתי להצמיח לי כנפיים, הייתי עפה מיד לשמים – לחפש אותך שם בין המלאכים, לראות את חיוכך שאהבתי בפנים שלעולם לא ישתנו – ושלעולם לא אחדל לאהוב. ילדתי". משפחתה של קרן תורמת מלגות לתלמידים היוצאים לקורס מש"צים (מדריכי של"ח צעירים) במחוז הדרום. לזכרה של קרן פועל חוג מש"צים באשקלון. המשפחה יזמה הקמת חדר מורשת והנצחה במפקדת פיקוד דרום בבאר שבע ותרמה ספרייה לחדר זה. מדי שנה נערך טיול משפחות וחברים לזכרה של קרן – טיול בשבילי הארץ ובנופיה, במקומות שקרן טיילה בהם והדריכה טיולים. היוצר ברי סחרוף הלחין, עיבד והפיק את שירה של קרן "אתה העומד בפינה". השיר, שביצעה שרון רוטר, הושמע בגלי צה"ל ביום הזיכרון תשס"ג: "אתה, העומד בפינה… / בלכתי ברחוב אחרי הגשם בלהט החמה / וראיתי אותך עומד שם בפינה! / ומחכה למי או אולי למה / אלוהים הבורא / והוא יודע / למי הנחמד שם צופה וגודע / אולי למטר בימי החמה / אולי לטיפת שמש בסערה / אולי לשממה / לחורבן / ולהרס? / אולי לשגשוג ופריחת הנכר / מי ידע / ומי יודע / אולי אתה העומד בפינה!" רשימות רבות נכתבו לזכרה של קרן. כתבה ברכה רוטשטיין: "נגעת בשמים, / בכל ליטוף שליטפת / נגעת בשמים, / בכל מה שנגעת, / נגעת בשמים, / בכל בוקר שקמת, / בכל נשימה שנשמת / נגעת בשמים, / עם כל מה שאהבת // נגעת בשמים, / באלפי חיוכים / עם המוני פסיעות / כשהלכת יד ביד בשבילים, / נגעת בלבם של כל מי שהכרת, / נגיעה אחת, מילה אחת / כמו אוצר ששומרים / מכל משמר, / שומרים הם במחבוא – / ונגלים רק למראית עין. // שורה ארוכה של חברים / שוזרים לך חרוזים / חרוז ועוד חרוז / נפרם ונשזר על כל תמונותייך, / ילדה שנגעה בשמים / ליטפה כל פרח / חייכה כל חיוך / נגעת בשמים, ומאז / נוגעים הם – בך". כתבה קרין, המפקדת לשעבר ביחש"ם 650: "ביום שלמחרת קדרו השמים, יש שיאמרו שהשמים גם הם בכו אתנו על אובדנה. … נותרתי בלית ברירה עם הזיכרונות, זיכרונות חיים וטריים של קרן, חייכנית, רגשנית, מוכנה תמיד לעזור, לייעץ ולעודד. … את כל אשר עשתה קרן, עשתה בלב שלם, כך נהגה גם בקורס הקצינות, אותו עזבה מרצונה וחזרה כשהיא נכונה למלא את תפקידה וחובתה ללא היסוס. בעצם חזרתה לקורס החלה קרן במסע הארוך של החובות והאחריות, של ההתמסרות לתפקיד, ושל הנכונות להשקיע ולתרום". כתבו חברים מהיחש"ם: "קרן היא מסוג האנשים שיכלו לפתח שיחה בכל נושא עם כל אדם. גם עם חייליה (איתם שמרה על קשר גם לאחר היציאה לקצונה) וגם עם אנשים זרים שפגשה. היא הייתה מתיישבת ליד אדם מסוים באוטובוס ותוך דקות אחדות כבר שוחחו על נושאים שברומו של עולם וגם על עניינים שבלב. קרן אהבה לדבר ולחלוק חוויות ורגשות. בקלות הבחינה במצבי רוח, בעצב, בכעס ובשמחה של האנשים שסביבה (גם אם אלו ניסו להסתיר זאת…). ה"חוץ" של קרן היה זהה ל"פנים". אז מה הפלא שתמיד הייתה מוקפת סביבה בחברות ובחברים, ותמיד, אבל תמיד, היה לה חבר ואהבה בוערת על הפרק…". בטקס הזיכרון במלאות שנה לנפילתה של קרן, הקריא אביה דברים שכתב: "את עומדת לצדי / מביטה ושותקת, / את בכל מבט – / שמביטים לתוך עיניים / את עונה למחשבות, / ובתמונות – / את בעיקר צוחקת, / חיוך וצחוק שעוטף – / עוטף באהבה וחום. // את – בכל מקום / לאן שנלך, / את כל מה שנראה / רואים תמיד – אותך // את ממלאת את החסר, את הריק שאינך / את – משלימה, נותנת את הכוח / להמשיך עוד יום / יום חסר / עובר ומסתגר // ובתמונות / את בעיקר / צוחקת". תלמידי מגמת גרפיקה בתיכון "אורט" על שם הנרי רונסון עיצבו לזכרה סמל מיוחד שמתנוסס על חולצותיהם של חברי חוג מש"צים. כתבו חברי החוג: "מתוך אלפי קרני אור מאירות ומחממות את לבנו ישנה קרן אחת מיוחדת – קרן רוטשטיין. אמרו עליה רק טוב, טוב שלא מהול ברע. היא תרמה בדרך שמעטים יודעים לתרום, היא הייתה אוהבת ונאהבת. תמיד טיפלה וביצעה כל מטלה. אמרו וסיפרו כל כך הרבה על אותה קרן אשר ברק שנורה פגע בה ישירות והחזירה לשמש הגדולה. כעת היא גבוה בשמים, מאירה את דרכנו מלמעלה. … קרן, מש"צית מיתולוגית, אם כל המש"צים". כתב אייל זרוק, ידיד של קרן: "היא שוכנת במרומים / מביטה בין עננים / בין שמש ואדמה / היא האור והנשמה // עם חיוך, עם לב רחב / עוד ברכה ועוד מכתב / מלאת חיים ואהובה / רק עידוד, מילה טובה // ועכשיו מה נותר / רצח מר, זיכרון עבר / רוצה לכתוב מילת פרדה / אך לא יכול כי היא אינה // היא שוכנת במרומים / מביטה בין עננים / בין שמש ואדמה / היא האור והנשמה / היא הקרן, הנצחית, החמימה". חן, אחותה של קרן, הספידה אותה באזכרה שציינה ארבע שנים לנפילתה: "קרן, 4 שנים עברו מאז. מאז, חיי התחלקו לשניים. 4 שנים של געגוע ובכי. 4 שנים בהם התבגרתי, התגייסתי והגעתי לגיל 20. עכשיו אני קרובה אלייך יותר מתמיד, אני באותו הגיל שבו שעון חייך נדם. לפני 4 שנים בדיוק החליטו בני העוולות האלו לקחת אותך מאיתנו והשאירו חור גדול בלבנו. חור שרק גדל עם הזמן, גדל עם הגעגוע ומסרב להתאחות. 4 שנים ועדיין הכל נראה לי כמו חלום רע. חלום רע שבעצם אינו חלום, אלא החיים שלנו – בלעדייך. בלעדי הצחוק, החיוך, הנוכחות שלך. נשארו רק התמונות, הזיכרונות והגעגועים שלא פוסקים. קרן, אם את שומעת אותי, אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך ואף פעם לא אפסיק לאהוב. ועם כל יום שעובר אני מתגעגעת יותר ויותר. ממני חן, אחותך הקטנה – לנצח!".