בן הזקונים של איליין ומרק. נולד ביום כ"ח בכסלו תשמ"ט (7.12.1988) בקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי – ראשון הצאצאים למשפחת רוטנברג שנולד בארץ. אח לדני ואילן שעלו עם ההורים לארץ בשנת 1986, שנתיים טרם הולדתו. מעין נקרא על שם סבו מרווין – אך בשל השם הלא-ישראלי הוחלט לקחת משם זה רק את האות הראשונה. שמו השני, יצחק, ניתן לו על שם הסבא רבא יצחק רוקמן. כך זכה מעין לקבל שמות מצד אמו וגם מצד אביו. מעין גדל והתחנך בקיבוץ בית העמק. היה חלק מ"דור האמצע" שחווה את השינויים שהתחוללו בקיבוץ, ועם זאת חונך לערכים שנותרו בעינם – אהבת המולדת, האדמה, העזרה לזולת והנתינה לאחרים. הוא למד בבית הספר היסודי "מעיינות" שבקיבוץ כברי, והמשיך לבית הספר התיכון "סולם צור" שבקיבוץ גשר הזיו, שם למד במגמת האלקטרוניקה. את לימודיו התיכוניים סיים בהצטיינות ונוסף על כך קיבל תעודת הוקרה על הצטיינותו בספורט. הוא הרבה לשחק כדורגל וכדורסל, אך יותר מכול הצטיין בטניס ואף זכה בשני גביעים בתחרויות שנערכו באזור. כבר כתינוק, ולאחר מכן כילד וכנער, בלטה אצל מעין תכונת העקשנות. מעין לא נתן לעצמו מנוח – הן מבחינה אישית והן מבחינה קולקטיבית, ובכל הזדמנות עזר, תמך ונתן מעצמו לאחרים. בדרך זו דבק, ולא סטה ממנה עד יומו האחרון. בעבורו, הייתה המשפחה במקום הראשון ומעל לכול, ולמענה גם ויתר על בילוי עם החברים הכי טובים. בשיר שכתב על עצמו התבטא מעין במילים: "אני הוגן, אני ביישן / אני נועז, אני חייכן / אוהב לעזור ולתת הכול / אוהב לרוץ וגם לפעול / לא אוהב אנשים שאת הקצב מאטים / לא אוהב אנשים אשר להתרברב נוטים / אני נהנה בסרטים לצפות, / לשחק טניס ובכדור לחבוט / אבל אני שונא את אלה שלדעתם / הם מושלמים וחסרי כל פגם // אני אדיב ואוהב לחשוב מחשבות / אינני משקר ואני שונא לבכות / רבים האנשים שבהם איני בוטח / בעיקר מי שחושבים שאותם אין לנצח / אני אוהב להושיט לחבריי עזרה / אעשה הכול למענם בשעת צרה." את השקפתו הייחודית על בני האדם ביטא מעין ברשימה שכתב: "כל אדם עלי אדמות התנסה במשך חייו ברשמים ראשוניים. רושם ראשון הוא דעה או נקודת השקפה על אודות מישהו או משהו. לדעתי, רושם ראשון עלול להטעות כיוון שאדם יוצר במוחו תמונה של האופן שבו הוא או היא רואים את הדברים. עם זאת, לעתים קרובות ביותר, הרושם הראשון הוא מוטעה. הביטוי 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' מתאים מאוד, מאחר שלעתים קרובות הוא מתמצת את מהותו של הרושם הראשון. אנו מבינים כי חיוני להיות אובייקטיבי והוגן, אולם מאחר שרושם ראשון מתקבל בדרך כלל בו-ברגע למען הנוחות, הוא על פי רוב בדיוק ההפך, כלומר – סובייקטיבי ולא הוגן." כחלק מתכנית הלימודים, התחייב מעין לפעול בתלמ"א (תרומה לקהילה ומעורבות אישית), כמדריך. בעקבות כך, יצא בכיתה ט' לקורס מד"צים (מדריכים צעירים) של בני המושבים, ובמשך שנה שימש כמדריך של ילדי כיתות ד'-ו' מהקיבוץ. הסיפוק הרב שהותירה בו ההדרכה הניע אותו להשתתף בקורס מד"מים (מדריכים מתקדמים) שלאחריו שימש כמדריך כיתה ט'. הודות לידע שרכש ולכישוריו הטבעיים, תרם מעין רבות הן בהכנות הלוגיסטיות והן בהכנות הביצועיות של מערכת חינוך הילדים בקיבוץ. מעין היה ידוע באהבתו הרבה לסרטים וביכולתו לשבת במשך שעות ולצפות בהם. שניים מהסרטים החביבים עליו ביותר היו "פורסט גאמפ" בכיכובו של תום הנקס, ו"גבעת חלפון אינה עונה"; סרג'יו קונסטנזה (ישראל פוליאקוב) הייתה הדמות האהובה עליו, ובכל הזדמנות היה מחקה אותה. בעקבות הסרטים ובהשראתם התגלה מעין כחקיין לא קטן, ולא פסח בחיקוייו גם על דמויות פוליטיות בעלות נפח משמעותי. על יכולת השינון המופלאה שהתברך בה סיפר אחיו: "יום אחד הייתי צריך ללמוד על כל נשיאי וראשי ממשלת ישראל. מעין שהיה חשוב לו להראות נוכחות בנושאים שאנו אחיו הגדולים אהבנו, החליט ללמוד את כל ספר '50 שנה לארץ ישראל', וכך היה: מעין ידע לא רק את שמות נשיאי המדינה וראשיה בעל פה, אלא את כל המאורעות שקרו במהלך חמישים השנה למדינה, ומפורטים בספר." שנות העשרה הביאו עמן גם את המשיכה למוזיקה. מעין החל את מערכת היחסים הזו בנגינה בתופים, אך לא הסתפק בכך והחליט ללמוד לבדו לנגן בגיטרה. הוא אהב מוזיקה על שלל סגנונותיה וסוגיה אך לא יכול היה להיפרד משירי ארץ ישראל הישנים, ולעומתם – אהב מאוד גם את שירי הראפ הקופצניים. לפני גיוסו, נלחם מעין להעלות את הפרופיל האישי שלו. הוא שלח מכתבים הן לשר הביטחון והן לרמטכ"ל שבהם פרס את משנתו: "גדלתי בקיבוץ, וכל מה שאני מכיר בצבא זה תפקידים ביחידות קרביות. … מתחילת כיתה ט' אני מתאמן לקראת יום הסיירות במטרה להתקבל לסיירת מטכ"ל. כאשר אמרו לי בלשכה שיש לי פרופיל 72, לבי וחלומי נופצו לרסיסים… תנו לי להגן על המדינה שאני כל כך אוהב, תנו לי את ה-97 שמגיע לי כדי להגן על המדינה הזו על הצד הטוב ביותר שאני יכול… אל תנפצו לי חלום ילדות…". אלא שלמרות הבקשות והתחינות, נותר הפרופיל הרפואי של מעין כשהיה. ב-29.7.2007 התגייס מעין לצה"ל והוצב בחיל השריון. בתחילה סבל מבעיות התאקלמות, אך במהרה בלט בעיקשות, בחריצות ובמקצועיות הרבה שהביאו אותו לאחר שלושה חודשים בצבא למצטיין הטירונות בפלוגתו. ביום ד', 28.11.2007, במהלך קורסי הכשרות, נפצע מעין אנושות בראשו מתותח הטנק. הוא הובהל לבית החולים "סורוקה" שבבאר שבע, שם נאבק על חייו במשך יומיים. ביום כ' בכסלו תשס"ח (30.11.2007), נפטר מעין. במותו תרם את אבריו לשבעה אנשים – "במותו ציווה גם חיים", כפי שאמר אביו מעל קברו. בהספידו את מעין ציין מפקד הפלוגה: "… הפגנת יכולות התמודדות מדהימות, כוח רצון אדיר, תמיד דוחף, תמיד ראשון, תמיד הכי מקצועי – את הטירונות סיימת בהצטיינות…". מעין, האדם העקשן שאינו מוותר אף פעם, שבשבילו אין אפור אלא רק שחור או לבן, אהב את החיים, את הסרטים, את החיקויים, את החברים ואת המשפחה. הוא הובא למנוחת עולמים בקיבוצו, בית העמק. הותיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי. הספידו אביו: "מעין, אתה אמור היית לקבור את הוריך אחרי שחיו חיים ארוכים ופוריים ואחרי שאתה סיימת צבא, נסעת בעולם, למדת והבטחת את עתידך. אחרי שנישאת, והולדת את ילדיך! … זהו הנוהג, זו דרכו של עולם! 'החיים הם כמו קופסת שוקולדים, לעולם אינך יודע מה תקבל.' ידועה לך היטב הציטטה המפורסמת מתוך אחד הסרטים האהובים עליך, 'פורסט גאמפ' – 'אלה החיים'. כן, דברים קורים והכול משתנה. אבל אתה תמיד עשית זאת בדרכך! … אתה היית גבר בזכות עצמך! הערצתי אותך על כך! פשוט לא יכולנו לדמיין חיים בלעדיך! אתה ואחיך הייתם מקור גאווה לי ולאימא. לא פיללנו למשהו טוב יותר! … כאשר אנו נופלים בחיים, אנו קמים ומתחזקים יותר בשל כך וממשיכים להתקדם. היית אומר לי במיוחד, כפי שלימדו אותי אמי ואבי, 'להתמיד למרות הקשיים', כפי שאשתו של מל גיבסון אמרה לו בזמנים קשים, בסרט 'הפטריוט' שבו צפינו שוב ושוב עד ששחקנו אותו. וזאת אנו אומרים לכל החיילים, גברים ונשים כאחד: חיילים וחיילות! אתם האבן והצור שלנו! כולכם בנינו ובנותינו. אתם החיים, האהבה והעתיד שלנו. חזק ואמץ! אנו נמשיך בחיינו ונמשיך להילחם, אך נעשה זאת יחד אתך, שטבוע כה עמוק בלבנו ובנפשנו! זה מה שהיית רוצה! נומה בני, חברי, נום. נוח בשלום! לפחות אינך חייב ללכת לעבודה מחר!" קרא אחיו, בשם המשפחה כולה: "… בכל פעם שאני כותב את שמך אני לא מאמין, אני לא מעכל. איך אפשר להיפרד ככה מאחינו הצעיר, מבננו היקר? … תראה מה יצא ממך – ילד עקשן, שיש רק דרך אחת בשבילו – והיא הדרך שלו ואתה הוא המחליט בה. … היית הראשון מכל המשפחה שנולד כאן. זה לא היה אמור להסתיים ככה – היית אמור למות אחרון, אבל איך שאנחנו מכירים אותך תמיד אהבת לבוא בגדול ולצאת בגדול. לכן נולדת ראשון בארץ הזו ומתת ראשון… מעין, תנוח עכשיו, אתה חופשי עכשיו, לא נשכח לעולם. אוהבים אותך מאוד, המשפחה." דברים שנשא מפקדו של מעין, סרן אפיק מזור, מפקד פלוגת "דורס": "מעין, הכרנו לפני ארבעה חודשים בשיחת היכרות רשמית בין מ"פ לטירון. התרשמתי מחייל חזק, רציני, ממושמע ובעל מוטיבציה אדירה. לאחר שבועיים נפגשנו שוב לשיחה, היה לך קשה עם המשמעת והדיסטנס, היית כל כך פרפקציוניסט ולקחת באופן אישי כל אקט משמעתי וכל מבט קשוח של המפקדים. לאחר מספר שיחות עידוד, כשראיתי כמה שקשה לך, פתחנו לך את דלת היציאה ממסלול הלחימה, היו לך נתונים גבוהים ויכולת לקבל כל תפקיד תומך לחימה שרק היית רוצה. ביקשת להתייעץ עם המשפחה, שבכל שיחה בינינו הדגשת את הערכתך כלפיהם, ואת הערצתך לאחיך הלוחמים. לאחר מספר שעות חזרת אליי עם התשובה. 'אני מסוגל, ואני אהיה לוחם!' מרגע זה, מעין, הפגנת יכולות התמודדות מדהימות, כוח רצון אדיר, תמיד דוחף, תמיד ראשון, תמיד הכי מקצועי – את הטירונות סיימת בהצטיינות. … למזלי הספקתי להגיד לך בשיחה אישית כמה המפקדים מעריכים אותך וכמה אני גאה בך באופן אישי על השקעתך ותפקודך בזכות תכונות האופי החזקות המאפיינות אותך. … אני מצדיע לך בפעם האחרונה, יהי זכרך ברוך." בטקס שנערך ביום הזיכרון תשס"ח נשאו דברים חבריו של מעין בקיבוץ: "… הזיכרונות ממך עדיין כל כך טריים. עדיין קשה לתפוס, לעכל, וכל הזמן אנחנו מצפים לראות אותך מתהלך בקיבוץ עם החולצה המשובצת הנצחית שלך. לא נשכח שגם כשקיבלת חדר בקיבוץ, המשכת לבוא למרכזון נעורים ולפעילויות – דבר שלא היה מובן מאליו בכלל. "נזכור את העקשנות שלך, לא מוכן לוותר באף מצב … תמיד תפסת פיקוד ולא נתת לאף אחד אפילו להתקרב ולעזור. … כמעט חצי שנה עברה והמספר שלך עדיין שמור בפלאפונים של כולנו. אי אפשר למחוק אותו, אותך. "לא נשכח את האהבה שלך לסרטים וכמה מעצבן היה לראות אתך סרט: זה היה כמו לראות את הסרט ב'דיליי' – אמרת כל משפט חמש שניות לפני השחקן. … "לא נשכח שבמלחמת לבנון השנייה לא ירדת למקלט וסירבת לצאת מהקיבוץ בטענה: 'אני לא אהיה פוסי כמו כולם!' … אתה כל כך חסר ולא עובר יום בלי שאנחנו חושבים עליך. … מתגעגעים וזוכרים תמיד, נעורי בית העמק." באותו מעמד נשא דברים האח אילן: "יום הזיכרון הגיע והפעם מעין, אנחנו בצד השני של המתרס. … השכול נגע בנו הפעם יותר מאי פעם. הוא בא ודפק לנו בדלת ביום בהיר אחד שהפך בבת אחת ליום השחור ביותר בחיינו. מעתה אנו מחפשים את האור, אלא שהחיפוש נעשה ללא מעין, ללא כיוון, ללא דרך. … אני חש כאילו זה היה אתמול או שפשוט אני חי את האתמול, אך בינתיים קרו הרבה דברים, המון ימי שישי מסביב לשולחן בלעדיך… המון ביקורים בבית ולא, לא שלך… של חברים שלך שלא מפסיקים לבוא. המון שיחות טלפון והן לא ממך אלא שיחות ניחומים. … חמישה חודשים בלעדיך, חמישה חודשים בלי להרגיש אותך, בלי לשמוע אותך. … אומרים שאדם לא מת כל עוד זוכרים אותו. ואתה יודע שלא נשכח אותך, כי גם אם ממש רוצים אי אפשר. אתה פשוט יותר מדי מיוחד. יותר מדי מעין. אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים."
