רוטנברג, ולדימיר (וולודיה)
בן אברהם ויוכבד. נולד ביום י"ב בשבט (5.2.1936) בצ'יליאבינסק שברוסיה. בן שנה ומחצה היה כאשר אביו נאסר על-ידי השלטונות; כעבור חדשיים נאסרה גם אמו. אז נמסר לבית-ילדים, שלאמיתו של דבר היה בית-יתומים. אביו הוצא להורג במקום- מאסרו ואחרי שתים-עשרה שנה של ישיבה במאסר שוחררה אמו. אז יצאה ולפי תעודות שבידה התחילה בחיפוש בנה בכל רחבי ברית-המועצות. תלאות רבות עברו עליה עד שסוף סוף מצאה אותו. אז עברו שניהם לגור בקולחוז ושם התחיל ללמוד (בשנת 1943) וסיים את לימודי שבע שנים בבית-ספר מקצועי. בשנת 1956 הצליחו, תודות לאזרחות הפולנית של האם, לצאת מברית- המועצות ובאו לארץ. וולדימיר היה לנהג ונתקבל כחבר ב"אגד". בעבודתו היה נאמן, חרוץ ואחראי. לכל מי שהיה זקוק לעזרה היה מוכן לתת את ידו – וחבריו אהבוהו. הוא מונה כסדרן בסניף בית-שמש והצליח בתפקידו החדש. בראש דאגתו היתה הדאגה לחבר ולמהלך-עבודה סדיר. למרות כל התלאות שעבר עליו לא העיבו על אישיותו והוא הצליח להקים בית חם ונעים והיה בעל טוב ואב מסור לילדיו. למרות שהגיע לארץ אחרי גיל-הגיוס שירת בצה"ל שירות פעיל. בשירות זה עבר את הטירונות בנח"ל ולאחר-מכן שירת כנהג במפקדת פיקוד גדנ"ע. לאחר השירות היה יוצא למילואים. בפרוץ מלחמת ששת הימים שירת כנהג זחל"ם. תפקידו היה לפנות פצועים משדה-הקרב והוא עשה את כל המוטל עליו באחריות ובמסירות. הוא ידע לשמור על מורל גבוה למרות תפקידו הבלתי-נעים והיה מעודד את הקרובים אליו ברוחו הטובה ובבדיחות- הדעת שהיתה אופיינית לו. במסגרת המילואים היה גם לאחר מלחמת ששת הימים עד יום ו' באלול תשכ"ח (30.8.1968), כאשר מצא את מותו בשעת מילוי תפקידו בנהיגה; הדבר היה ליד דימונה, בכביש באר-שבע – סדום. הניח אשה, בן ובת. הובא למנוחת-עולמים בקבוצת מעלה-החמישה. במכתב-התנחומים למשפחתו כתב מפקד-יחידתו בשמו ובשם חבריו כי ולדימיר הצטיין בתפקידו והיה אהוב על החיילים והמפקדים כאחד. "זכרו כאדם ישר, אמיץ וחבר טוב יישאר אתנו לתמיד". מדי שנה, ביום-השנה לנפלו, נערכת תחרות- טניס-טולחן לזכרו בסניף "אגד" בירושלים והזוכה מקבל גביע על שמו. שמו הוזכר בספר על דוב אופנהיימר, שנפל במלחמת ששת הימים, שהיה חברו הטוב של ולדימיר.
