בן אילה ויהודה. נולד ביום כ"ה באלול תשל"ו (20.9.1976) בתל אביב. אח לגיא ושירי. אמו, אילה לבית פנחס, בת להורים יוצאי תימן שעלו לארץ בשנות העשרים, ואביו, יהודה, בן להורים יוצאי פולין, שעלו אף הם לארץ בסוף שנות העשרים. כך שילדיהם היו מעין תערובת, פרי קיבוץ הגלויות הישראלי. אסף היה בן זקונים להוריו, אחיו גיא ושירי היו בוגרים ממנו בעשר ובשתים עשרה שנים. ילדותו ונעוריו עברו עליו בשיכון דן בתל אביב, שם סיים את בית-הספר היסודי "ישגב" והמשיך בבית-הספר התיכון עירוני י"ד. כבר מגיל צעיר נמשך אסף למכונות ולתחום האלקטרוניקה, ולאחר שנתיים בבית-ספר עיוני, בחר להמשיך את לימודיו בבית- הספר התיכון המקצועי "מכס פיין", במגמת מכונות. מכוניות ואופנועים ריתקו אותו במיוחד, וכשרק אפשר החוק להוציא רשיון נהיגה בגיל שש עשרה, מיד עשה אסף רשיון לאופנוע. אמו, אילה, קנתה לו אופנוע, בו התחרה במסלולי שטח קשים. לאחר שנה, הוציא אסף רשיון לנהיגה ברכב וקיבל מהוריו מכונית, בה המשיך בתחביבו – נהיגת שטח. אסף היה מוקף בחברים, אותם ידע להעריך ולכבד ומהם קיבל יחס דומה. אהוב היה על חבריו ועל כל דיירי הרחוב בו התגורר. חבריו מספרים שידע למצות את החיים עד תום, שאב הנאה מכל רגע, וניצל כל הזדמנות לחוות חוויה נוספת, לחוש ריגוש חדש – דיסקוטקים, פאבים, טיולים לאילת. אסף היה זה שהעביר את המידע בין החברים על מסיבות נבחרות, על מקומות בילוי חדשים. בנעוריו, טס אסף לטיולים באירופה ובארצות הברית עם בני משפחתו, וליוון טס לטיול עם חבריו. לגיוסו ציפה אסף בקוצר רוח וידע בבירור שישרת כחייל קרבי ביחידה מובחרת. כבר חודשיים לפני הגיוס פתח באימונים ורץ על שפת הים כשהוא נושא על גבו ילקוט מלא חול, על מנת להעלות את כושרו הגופני. במרץ 1995 התגייס אסף לצה"ל, לחטיבת הנח"ל, במסגרתה התנדב לפלחה"ן, שהיא יחידה מובחרת בחטיבה. את שירותו, לאורך כל המסלול, ביצע בדבקות ובהתמדה. במסגרת היחידה נשלח לקורס צלפים ולקורס מ"כים, ואת שניהם סיים בהצטיינות. אסף היה מוכר בחטיבת הנח"ל כלוחם נועז ומקצועי, שאחריו הלכו בבטחה לוחמים אחרים. כלוחם, השתתף במבצעים שונים בלבנון. הוא היה מיועד לקורס קצינים, אך סירב לעזוב את הצוות, אתו החל את המסלול הצבאי ואת חבריו, אליהם חש קרבה כה רבה. סיפר ד"ר יריב יובב, רופא ששירת עם אסף, על המפגש עמו: "לאסף התוודעתי בפעם הראשונה בתוך לבנון, במוצב 'דלעת'. עליתי לשם במסגרת תפקידי הצבאי כרופא, להצטרף אל היחידה שלהם, פלוגת הנדסה קרבית של הנח"ל, לקראת המבצע הראשון שלהם הדורש ליווי של רופא. לא הכרתי איש מהם, אך מיד כאשר נכנסתי לחדר הקטן והצפוף, שגודלו לא יותר מאשר חדר אמבטיה משפחתי, שאכלס כ-15 לוחמים בשיטת המיטה החמה, הדבר הראשון ששבה את לבי היה החיוך, החיוך של אסף, אותו חיוך שליווה אותי בכל השבוע הקרוב, השבוע היחיד שהכרתי אותו. בכל אותו שבוע, שכלל גם את ההכנות למבצע וגם את המבצע עצמו, הייתי צמוד לאסף. נגזר עלינו להיות בחוליה היותר אחורית, המהווה את כוח ההרתעה. בכל ההכנות והתרגולים שלי, שהיו חדשים לי לחלוטין, הייתי צמוד לאסף, שהיה מדריך, מסביר, מושיט יד ואפילו קצת נוזף כשצריך. במבצע עצמו שכבנו יחד, רגל אל רגל, במשך לילה שלם, כאשר הגשם העז שניתך עלינו לא מפסיק לשנייה. … בדרך חזרה למוצב, כאשר אנו כבדים מהגשם, הבוץ והמשקל הרב שנשאנו עלינו, עייפים ורועדים מקור, שוב אסף עוזר, מושיט יד ודוחף, ושוב עם החיוך הנצחי". במהלך השירות הצבאי התחזק באסף הצורך לנצל כל רגע, ובסופי השבוע הוא היה כמו במעין מירוץ להספיק כמה שיותר. כאשר שב ביום ראשון לצבא, השווה עם חבריו מי עשה מה, היכן ועם מי. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אסף, בעת שחזר מחופשה למוצב "דלעת" שבגזרה המזרחית. בן עשרים שנה וחמישה חודשים היה בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמ"ר. אסף נטמן בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. השאיר אחריו הורים, אח, אחות וחברים, הזוכרים את דמותו המלווה אותם כל שנייה מחייהם ומתגעגעים אליו לעד.
