רוטברג, רועי

בן שמריהו ויעל. נולד ביום כ"א בניסן תרצ"ה (24.4.1935) בתל-אביב. בן למשפחה חלוצית שעל ברכיה חונך וגודל, בה קלט את הנאמנות לעם והמסירות למולדת וספג את הנטיה להקרבה עצמית ואי-רתיעה בפני קשיים וסכנות. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "נס ציונה" שבתל-אביב, וכבר אז, במלאת לו י"ג, ניתנה לו האפשרות להוכיח את אחריותו וזיקתו לבטחון בהתרוצצו עם תשדורות בין העמדות בעת מלחמת-הקוממיות. לאחר-מכן עבר ללמוד בבית-הספר החקלאי "מקוה-ישראל" אשר עיצב את דמותו – דמות עובד-אדמה מתוך אהבה עצומה. אחרי שנה אחת של לימודים ב"מקוה-ישראל" למד בבית-הספר המקצועי "שבח" שבתל-אביב. עזר להוריו בכל עד כדי יציאה לעבודה בזמן החופש הגדול למען יוכל לממן את הוצאות-הלימוד בבית-הספר. עוד בגיל צעיר הצטרף ל"התנועה המאוחדת" ובמלאת לו ט"ז היה למדריך מסור אשר דאג לפעולות-חניכיו ואף לחיי-התרבות שלהם. גישתו ללימודים היתה רצינית והוא הירבה לקרוא לשם הרחבת ידיעותיו ולאחר-מכן היה מטיף לצורך בחקלאים משכילים, בעלי-הכשרה מעשית ותיאורטית נאותה, למען יוכלו לשאת את הנטל הכבד של ישוב שממות-הארץ. הפסקת-לימודיו ב"מקוה" אמנם גרמה לו צער רב אך מאושר היה כשניתנה לו האפשרות להתקשר עם האדמה ולהשתתף בבניין קבוצה ויישוב-השממה. התנדב לצה"ל במסגרת נח"ל בהיותו למטה מגיל הגיוס; זה היה ביולי 1952. גמר קורס-קצינים. כשנתקבלה ההחלטה לעליה לנחל-עוז הוטל עליו תפקיד הבטחון והוא נתמנה כמפקד-האזור. רכש ידיעות צבאיות מתוך קריאה בספרות צבאית ואף במסגרת-אימונים ונשא בעול-תפקידו הכבד מתוך אחריות מלאה. ראשון היה לכל דבר – בהתנדבו לכל ובביצוע כל תרגיל קשה – ובכוח ראשוניותו ורצונו שימש דוגמה אישית נפלאה לכל אחד מחבריו. בכל צעד ושעל עמד לעיניו הקו של חיי-המשק כמודד העיקרי להתאמה עם החוש לצדק ומכאן שידע להתעלות על השנאה ולא להסתנוור על-ידיה למרות מה שחייו ועבודתו התנהלו בצל תותחי-האויב. מטבעו לא ידע יאוש; הוא נלחם בו ויכול לו ותמיד היה ראשו זקוף והליכתו גאה. לא היה מקל בערכו של דבר קטן כגדול מרוב רצינותו ידע לעבוד בלי הפסקה וללא-ליאות, כי דבר אחד היה קיים לגביו: החובה לעשות. הוא האמין כי הכוח לא נוצר כדי להרוס שכן הכוח הוא אבי היצירה והבניין. לא הירבה דברים אך בדברו היו דבריו שקולים ולעניין וכן רכש יחס של כבוד גם מצד הקשישים ממנו. אף כי היה נתון תמיד לסכנות אורבות מצד האויב במלאו את התפקיד של שומר נאמן לגבולות-ישראל היתה בו שמחת-חיים וחוש-הומור דק, אהב מוסיקה ומשיכתו העזה ליופי היתה ניכרת בהתנהגותו היומיומית, בגישתו לסדר, בדקדקנותו בענייני-לבוש, כתב-יד וכו'. נועם-הליכותיו ואהבת-הזולת אף הם חיבבוהו על אחיו-חבריו. בל"ג בעומר, י"ח באייר תשט"ז (29.4.1956) הגיעה הודעת התצפית, כי ערבים קוצרים בשדה ליד הגבול – ואז באו לידי ביטוי עירנותו המתמדת, מזגו התוסס ואומץ-לבו: מייד חבש את סוסתו ויצא למקום. במילוי תפקידו זה נפל על משמרתו מיריות הערבים שגררוהו אל מעבר לגבול. ביום נפלו הוענקה לו דרגת סגן. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות במשקו; בין מספידיו היה הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין. הניח אשה וילד. קבוצת נחל-עוז הוציאה חוברת לזכרו בשם "רועי". דברים לזכרו ולדמותו הועלו ב"אבים", הילקוט שהוצא בשנת 1960 על-ידי המועצה המקומית של רמת-השרון