רוזנצוייג, יצחק

יצחק, בן פרידה ומשולם, נולד ביום ט' באדר תשי"ב (7.3.1952) בירושלים. את לימודיו היסודיים סיים ב"גמנסיה רחביה" בירושלים. אחרי-כן סיים את לימודיו התיכוניים בבית החינוך העירוני ג' בירושלים. רוזי, כפי שקראו לו חבריו ובני משפחתו, היה אהוב ואהוד על כל חבריו ומכריו, בעיקר משום שהיה חביב, אופטימי ואוהב אדם. מילדותו היה תמיד שמח בחלקו, מאושר ומסתפק במה שיש לו. מעולם לא ביקש ולא דרש דבר מאיש, קיבל הכל באהבה והשתדל להעניק לזולת ככול אשר יכול. תמיד ידע להבחין בטוב וביפה ולמצוא את אלה בכל דבר ובכל מאורע. מילדותו ניכר בו כישרון לציור ולפיסול, וכל יצירותיו היו פרי ראייתו המיוחדת, האופטימית והשמחה. הוא צייר בעיקר פורטרטים, אבל כוחו היה רב גם בכל שאר תחומי הציור והפיסול בפרט, ובעבודות-יד בכלל. לימים התקבל לחוג לאמנות בבית-הספר "בצלאל", וחשב להמשיך בלימודים בחוג לארכיטקטורה בטכניון לאחר שחרורו מצה"ל. תמיד היו לו תכניות לעתיד, וביטחון שיוכל להצליח בכל אשר יבחר. הרבה חברים היו לו, שכן בכל מקום שהלך רכש את לב הבריות וקנה לו חברים. חוש ההומור המצוין שלו, נגינתו, שירתו ועצם עליזותו משכו אליו את לב בני הנעורים, שהתאהבו בו וביקשו את קרבתו. חבריו התייעצו בו בענייניהם האישיים ולגביהם היה דמות מרכזית בחברתו. יחד עם הקשר ההדוק שקיים עם חבריו, היה ליצחק עולם פנימי עשיר משלו. היו בו לב רגיש, נפש עדינה וערכים אנושיים. מיוחד ביותר היה הקשר של רוזי עם משפחתו. תמיד דאג לבני משפחתו ורצה בכל מאודו להקל עליהם ולהיות אתם. יחסו למשפחתו והפך לסמל ודוגמה בין חבריו. בזכות יושרו, כנותו והליכותיו, היה דמות שכולה אומרת שלמות, הרמוניה ויופי פנימי. יצחק גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1970 והוצב לנח"ל. את תקופת השל"ת המוקדם עשה בקיבוץ נוה איתן בעמק בית-שאן, שם הגיע לתפקידים רבי אחריות, ואף שימש כמרכז ענף המטע. כשהתגייס לצה"ל היה הפרופיל הרפואי שלו נמוך, אולם הוא סירב להיות יוצא מהכלל והלך לבדיקות חוזרות ונשנות עד שתוקן הדבר. מאז קיבל את חיי הצבא באהבה, למרות התנאים הקשים. תקופת הטירונות לא הייתה קלה, אך לגביו הייתה מלאה סיפוק. מיד לאחר הטירונות יצא לקורס רגמים, וסיים שם בהצטיינות. לאחר הקורס יצא לתקופת ההיאחזות שבמסלול הנח'ל, ועשה בהיאחזות נח"ל גולן. הוא היה במחזור הראשון למקימי היאחזות "מצפה שלם" שמצפון לעין גדי, שם תרם מיכולתו האמנותית בעיטור בתי המגורים האפורים בציורי ענק צבעוניים, המשמשים עד היום מוקד משיכה למטיילים באזור. בתקופה שעשה בהיאחזות, קנה את לבם של כל חברי הגרעין, והיה דמות מרכזית בחיי החברה. הוא לא ביקש קריירה צבאית, אלא ראה את השירות הצבאי כחובה לאומית שיש לעשותה בנאמנות. במהלך שירותו השתלם בקורס למקצועות הטנק, ואחרי כן עשה את התקופה המבצעית שבמסלול הנח"ל באזור טירן. תקופה זו הסתיימה שלושה שבועות לפני מלחמת יום-הכיפורים. כשפרצה המלחמה היה יצחק בנוה איתן. הוא לא המתין לחברו, שנדבר להיפגש עמו בימ"ח, ומיהר לחזית כשנודע לו מה קשה המלחמה. מיד הצטרף ללוחמים ונכנס לקרבות. שנים-עשר יום לחמו הוא וחבריו מלחמת גבורה באזור גשר "פירדאן". במשך כל ימי הלחימה לא איבד יצחק את חוש ההומור שלו ואת שלוות נפשו. הוא עודד את חבריו תחת מטר הפגזים והיה מלא אופטימיות וביטחון בניצחון על המצרים. כדי שלא לצער את הוריו לא כתב להם על מוראות המלחמה שעבר, ורק לחברתו כתב דברים שהעידו על דאגתו. בקרב עקוב מדם, שהתחולל באזור "חמוטל" ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), לחם יצחק בטנק המ"מ. הטנק נפגע בטיל נ"ט והוא נפל לאחר שנחלץ מהטנק הפגוע. תחילה הוכרז כנעדר ולימים נמצאה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.