רוזנצוויג, משה
משה (רז), בן מלכה ושמואל, נולד ביום ג' באדר א' תשי"א (11.3.1951), בחיפה. הוא גדל בכפר-אתא מוקף אהבה רבה, ומשסיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "גורדון" בקרית-אתא, עמדה בפניו אפשרות הבחירה בלימודים תיכוניים. הוא החליט לנסות את כוחו בפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי, כי נשא את נפשו לאתגר. מתוך עשרות רבות של מועמדים היה משה בתוך הקבוצה הנבחרת, שעמדה במבחנים הקשים. את ארבע השנים עד לסיום הלימודים בפנימייה עבר ללא כל קושי. הוא היה עלם חמודות כחול עינים, בעל חוש הומור בריא, מסור למשפחתו בכל לבו, אוהב אומנות לסוגיה ונהנה מכל פעילות. הוא סיים בהצלחה את לימודיו בפנימייה, במגמה החברתית, ולפניו תקופה של שירות בצה"ל, שציפה לה בשמחה. משה גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1969 וכבוגר הפנימייה הצבאית הוענקה לו מייד דרגת רב-טוראי. הוא הוצב לחיל השריון ובתוך זמן קצר עבר קורס למקצועות השריון, קורס מפקדי טנקים, קורס קצינים וקורס קציני שריון. בהתמדה עלה בסולם הדרגות והתפקידים ומפקדיו נבאו לו עתיד מזהיר בצה"ל. הוא התנדב להמשיך בשירות בצבא עד לשנת 1975. בחוות דעת של מפקדיו עליו נאמר: "מפקד בעל יכולת, שולט יפה באנשים, חרוץ ובעל יזמה, נאמן למפקדיו ולפקודיו, קצין מוכשר" ועוד. משה נשלח לקורס מפקדי פלוגות ומונה סגן מפקד פלוגה בשריון. בסוף שנת 1972 נפטרה אמו והוא הרגיש שחובתו לאביו קודמת לכל חובה אחרת. לכן ביקש העברה לחיפה ומונה מפקד מחלקה בפנימייה הצבאית, כדי שיוכל לשלב את עבודתו בצה"ל עם קשר וקרבה אל האב. בחודש מאי 1973 נשא לאישה את חברתו יפה והשניים התגוררו בקרית-אתא. משה הדריך בפנימייה הצבאית ארבעה חודשים בלבד. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הוזעק משה לרמת-הגולן ובצהרי יום הכיפורים הגיע ליחידתו, כמפקד על פלוגה שאנשיה לא הכירו אותו. תוך דקות ספורות נתן משה את הפקודה לתזוזה ומאותו רגע לא הטיל איש מפקודיו ספק בכושרו וביכולתו. בתוך סערת הקרב תחת אש כבדה פיקד משה על יחידתו בקול שקט ובביטחון. בשעה שש בערב נפגע הטנק שלו והוא נפצע מעל לעינו. הוא התעלם מן הפציעה, החליף טנק והמשיך לפקד בשקט, כשהוא נוסך בחייליו ביטחון והם ממלאים את פקודותיו כאילו היה מפקדם משכבר הימים. ביום 9.10.1973 עם שחר חודשה הסתערות האויב, ובעיצומו של הקרב נפגע משה בכתפו פגיעה קשה. הוא נחבש והמשיך להילחם ובקרב קשה, שבו הצליח לחלץ את מפקד הגדוד ואת צוותו שנפגעו, ושבסופו נבלם האויב, נפגע משה בשלישית. הוא הצליח להיחלץ מן הטנק הבוער, אך נפטר בבית-החולים ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, אב ואחות. לאחר נופלו הוענק לו "עיטור העוז" על גבורתו בשדה הקרב. בתעודת העיטור כתוב לאמור: "סרן משה רוזנצוייג ז"ל היה מ"פ בגדוד טנקים שלחם ברמת-הגולן. בזמן מלחמת הבלימה לחם למופת, והמשיך להילחם גם לאחר שנפצע מעל לעין ואחר-כך בכתף. למרות פציעותיו הקשות המשיך להוביל את פלוגתו ואף עמד בראש מבצע החילוץ של המג"ד. הוא נכנס לשטח שנשלט באש הסורים וחילץ את המג"ד וצוותו, שנפגעו מפגיעה ישירה. לאחר החילוץ נפגע בשלישית ונהרג. סרן משה רוזנצוייג ז"ל שימש דוגמה למפקד וחבר בשדה הקרב והצטיין באומץ לבו, בתושייתו ובקור רוחו. על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז". דברים לזכרו פורסמו בחוברת "לזכרם" של בוגרי בית-הספר הריאלי, שנפלו בקרבות.
