רוזנפלד, זלמן (זיגמונד)

בן אידה ופייביש, נולד ביום כ"א באב תר"פ (5.8.1920), בצ'נסטוחובה שבפולין. כל בני משפחתו מדרגה ראשונה, למעט אחיו אברהם, נספו בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה אושפז זלמן בבית החולים סנט אוטיליין שליד מחנה הריכוז דכאו, וב-29 באפריל 1945 שוחרר ממנו. ב-19 באוקטובר 1946 הפליג מנמל לה-סיוטה בצרפת באוניית המעפילים "לטרון" ארצה, אך הבריטים עצרו את האונייה ב-1 בנובמבר 1946, מנעו מנוסעיה לעלות על החוף וגירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין. ב-15 באוגוסט 1947 שוחרר ממעצרו בקפריסין, הגיע לחיפה והופנה על ידי המוסדות הלאומיים למועצת פועלי ראשון לציון. הוא התגורר במעונות עולים במושבה והועסק כמנהל עבודה אצל אחד מפרדסני המקום. בנובמבר 1947 נפגש זלמן לזמן קצר עם שני בני דודיו – ישראל סטוביצקי והירש-לייב רוזנפלד – ששרדו את השואה, אך לאחר מכן נותקו קשריהם, וככל הידוע, עד נפילתו לא היה לו קשר עם קרובי משפחה אחרים. בתחילת יולי 1948 – בתקופת ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור – גויס זלמן עם כארבע מאות אזרחים נוספים, תושבי מושבות האזור, לעבודות ביצורים בחזית הדרום. זלמן וחבריו עבדו תחת פיקודו של גדוד 53 של חטיבת "גבעתי", שפעלה באזור. פעילות תומכת לחימה זו וסיוע ליחידות הלוחמות כונתה "בצר", והייתה התארגנות משותפת ל"הגנה" ול"הסתדרות הכללית של העובדים". במסגרתה העסיקו אלפי פועלים שלא היו כשירים ללחימה של ממש בבניית ביצורים, בחפירת תעלות ובבניית קירות מגן. על פי המידע הקיים גויס זלמן רוזנפלד לביצורים ונהרג מירי מצרי בבית דראס ביום א' בתמוז תש"ח (8.7.1948). ככל הנראה הובא זלמן לקבורה בבאר טוביה. בשנת 1951 עלה אחיו של זלמן, אברהם, ארצה וניסה לחפש את עקבותיו. במדור לחיפוש קרובים ב"סוכנות היהודית" לא הצליחו לאתרו. למעשה, זלמן כבר לא היה בין החיים. האח אברהם הלך לעולמו בשנת 1984, מבלי שיידע את קורותיו של זלמן מאז שנפרדו דרכיהם באירופה. בסוף שנות התשעים, במהלך חקירה של היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל, התגלו מסמכים שהובילו לחידוש החקירה אחר עקבותיו של זלמן (זיגמונד) רוזנפלד. בשנת 2009 הוכר זלמן על ידי צה"ל ומשרד הביטחון כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. נסיבות מותו הן בגדר תעלומה והסוגיה עדיין נחקרת.