חגי (קונדי), בן אסתר ומנחם, נולד ביום ד' בחשון תש"ז (24.10.1946) בירושלים. את לימודיו היסודיים סיים בבית החינוך על שם ארלוזורוב בירושלים. אחרי-כן סיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר החקלאי "כדורי". חגי נולד בעיצומם של הקרבות וההתנקשויות שקדמו למלחמת העצמאות. הוא גדל בבית שעמד על הגבול בעיר חצויה, שהייתה שרויה במתח – והחיים בתנאים אלה של ישוב במצור, הגבירו בו את האהבה לעמו ולירושלים. במשך השנים הלכה וגדלה אהבתו לירושלים. הוא הכיר אותה היטב, טייל בכל פינותיה ובסביבותיה ואהב בעיקר את העיר הישנה, שכן לא נחה דעתו מהצביון של העיר החדשה. החיים ליד הגבול, שבמהלכם ראה את הנעשה מעבר לגדר בירושלים הערבית, פתחו בו רגישות לזולת וגישה "יונית" כלפי הערבים. הוא התייחס אליהם כאל אנשים כמוהו, ולא כאל שונאים או אויבים. רגישות זו התפתחה לרגישות כלפי כל אדם באשר הוא שם. אהבת השלום והשאיפה אליו היו טבועות בדמו של חגי. דרכו בבית החינוך לילדי עובדים הובילה אותו לתנועת הנוער, שתפשה מקום חשוב בעולמו. הוא לא ויתר על פעילות בתנועה, ונשאר חבר בה גם אחרי שחבריו פרשו ממנה. חגי קיבל על עצמו להגשים הלכה למעשה את הערכים "לעבודה, להגנה ולשלום". בבית-הספר היה חגי שקט, עצור ורציני. היו לו חברים מעטים, אבל עם אלה שקשר קשרים היה מתרועע לעתים תכופות והיה מוכן לתת להם משלו, דאג ועזר להם בשעת הצורך. הוא היה רגיש לצדק וליושר, ידע לעמוד על דעתו וגיבש לו עמדות בתחומים שונים. את מרבית זמנו הפנוי הקדיש לקריאה. בילדותו קרא אנציקלופדיות רבות, והפך עד מהרה לידען. ככל שהתבגר כן התעשר אוצר ידיעותיו, ומספר הספרים שקרא היה עצום. הוא קרא כל דבר שנזדמן לידיו, ובעיקר אהב ספרות יפה וספרות מקצועית. למרות שהיה משכיל ובעל אופקים רחבים ביותר, מעולם לא ניסה להבליט את ידיעותיו הרבות. לאחר תום לימודיו היסודיים המשיך, על-פי דרישתו המפורשת וכהמשך ישיר וטבעי לחינוך התנועתי, את לימודיו בבית-הספר החקלאי "כדורי". שם גם זכה לשם שהיה שגור על פי כל חבריו – קונדי. קונדי ראה ב"כדורי" בית-ספר מופתי שאין דוגמתו, והיה מלא הערצה להיסטוריה של המקום, לאנשים שבו ולרוח המפורסמת השוררת בו. הוא הזדהה עם האידיאולוגיה של המקום, לרבות הדברים השליליים, והיה מוכן להילחם עם חבריו כנגד כל עוול, אמיתי או מדומה, שנעשה להם. בעיקר עמד על קיום הצדק והיושר. כתלמיד הצטיין במקצועות ההומניסטיים, אבל גם לגבי המקצועות הריאליים הייתה לו שאיפה להצליח. הוא החשיב יותר מכל את מקצועות הספרות, ההיסטוריה והחקלאות, ובעיקר התעניין בתולדות הישוב בארץ, ובהיסטוריה המודרנית של עם ישראל. כשהחל להשתלם בענף החקלאות, בחר קונדי בדיר, שדרש שעות עבודה מיוחדות והשקעה רבה, מתוך אהבתו לחי ומתוך נכונותו להשקיע את כל כולו בעבודה. לצד העבודה והלימודים לא משך ידו ממעשי משובה וממתיחות, מטיולים רבים ומסיורים בשטח ומקשר עמוק ופעיל עם החברה. בהיותו בכיתה י"ב נוצר הקשר בין מחזורו של קונדי לבין קיבוץ מלכיה. הוא אהב מאוד את הקיבוץ ובו עתיד היה לבנות את ביתו. חגי גויס לצה"ל בשלהי ינואר 1965 והוצב לנח"ל. לאחר הטירונות השתלם בקורס מ"כים חי"ר. בדצמבר 1966 עלה להר הצופים, כרס"פ של ההר, במסווה של שוטר מיוחד. העלייה להר הצופים הייתה חלום שהתגשם. כילד נהג לראות את השיירות עולות דרך רחוב מגוריו. לכן, משהגיע להר, למד כל שביל ופרט בו וממנו למד להכיר את ירושלים היטב. כעבור זמן נשלח לקורס קצינים, אבל לא סיימו. הוא נשלח למעוז-חיים, לפקד על מחלקת נח"ל. בתפקיד זה הקפיד מאוד על האימונים של החיילים ועל עבודתם, אבל גם דאג לתת להם אפשרות לצאת הביתה בזמן. הוא דאג לגרעין גם מבחינה חברתית, ולא רק מבחינה צבאית. בעצם לא אהב את הצבא, אבל שירת בו מתוך הכרה, ואם היו מציעים לו להשתחרר או לא ללכת לקורס מ"כים – לא היה מסכים. הרגיזו אותו ביותר הסמלים והגינונים הצבאיים, אבל יחד עם זאת השקיע מאמצים רבים במילוי תפקידו. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר היה נקרא לתקופות של שירות מילואים פעיל. בתקופת מלחמת ששת הימים היה מרותק לקיבוצו, מלכיה, אולם מיד לאחר המלחמה ביקש לחזור ליחידת מילואים, נלחם על כך ולא ויתר. לבסוף הציבו אותו לפלוגה קרבית ועד מהרה הצליח ליצור קשר עם אנשיה ולהפוך לחלק אורגני ממנה. לאחר שיחרורו חזר קונדי לקיבוץ מלכיה, נקלט בו ובשנת 1968 נשא אישה והקים שם את ביתו. הוא חי חיים שלוים ופשוטים. בגלל אהבתו לבעלי חיים נכנס לעבוד בענף הבקר, שבו השתלם עוד בהיותו ב"כדורי". הוא הקדיש מאמצים רבים לביסוס הענף, ויחד עם זאת התעניין בשאר ענפי המשק ובהתרחשויות החברתיות בו, והיה מעורה בבעיות היום-יום. הוא היה מסור ביותר למשפחתו, וקשריו עם ילדיו היו עמוקים ביותר והפכו לשם דבר בקיבוץ. במלחמת יום-הכיפורים השתתף קונדי בקרבות נגד הסורים ברמת הגולן ובקרב שניטש מזרחית להר יוסיפון נפגע בהתפוצצות קטיושה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ מלכיה. השאיר אחריו אישה ושני ילדים – עמוס וזהר, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. קיבוץ מלכיה הוציא לאור לזכרו חוברת זיכרון, ובה מדברי חברים ומכרים מתקופות חייו השונות על דמותו ועל פועלו.
