רוזנטל, רזיאל הלוי (רזי)

בנם-יחידם של טובה ויצחק, נולד ביום י"ד בסיוון תרפ"ט (22.6.1929) בתל-אביב. למד בגימנסיה "הרצליה". היה תלמיד מוכשר ובעל נימוסים נאים. משזכה להתקבל ל"הגנה" והוא בן 13 בלבד, לא היה גבול לשמחתו ואמר לאביו: אל תדאג, אבא, אהיה חבר נאמן ומסור ונכון תמיד להקריב את חיי בעד עמנו וארצנו, כיאות לחבר ב"הגנה". ואת הבטחתו קיים. בעומדו על משמרתו בהגנת תל-אביב ליד שכונת התקווה, נאסרו הוא וחבריו על-ידי המשטרה הבריטית והוא נדון על-ידי בית-דין צבאי ל5- שנות מאסר ונכלא בכלא ירושלים. בשעת המשפט נדרש להעיד בשבועה מתא-העדים, אך סירב באומרו: אני מצהיר בזה בהן-צדק של חייל ה"הגנה", כי כל אשר אעיד יהיו דברי אמת. מכלא ירושלים הועבר לעתלית ומשם שוחרר עם תום המנדט. הוצע לו תפקיד צבאי בעיר, אך הוא העדיף "להיות בתפקיד קרבי בחזית". במלחמת-העצמאות לחם בנגבה, עיבדיס, אשדוד, ג'וליס ובית-עפה. הכתב הצבאי י. בר-יוסף כתב עליו: "החיילים ששוחחתי אתם היו מהפלוגה המסייעת של אחד הגדודים מחטיבת 'גבעתי' ומאנשי הפשיטה של אותו גדוד. אנשים אלה נלחמו בקרבות-הגבורה של עיבדיס, נגבה ובית-עפה והסביבה. על חברם רזיאל רוזנטל הם מספרים שהוא הפליא את כולם בעוז-רוחו ובשליטה עצמית שגילה עד הרגע האחרון. הוא לא עזב את מקומו על אף האש האיומה שניתכה עליו מכל עבר. הוא הצליח להשתיק כמה טנקים מצריים לפני שנפל בעמדתו…" רזיאל מת מות-גיבורים בקרב על עיבדיס ביום ג' בתמוז תש"ח (10.7.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בבאר טוביה. במכתבו האישי של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, חברו של אביו בעבודה ובמפלגה, הובעה הערצה לבן זה, המסמל תפארת העם בתקומתו. את מכתבו סיים דוד בן-גוריון במלים: "אשרי יולדתו".