רוזנטל, דב (רוזי)

דב (רוזי), בן לאה ושמואל ז"ל, נולד ביום י"ב באדר תשי"ג (27.2.1953) בכפר-סבא. בגלל מקצועו של אביו נדדה המשפחה ממקום למקום ודב למד בבתי-ספר שונים. לבסוף השתקעה המשפחה בתל-אביב ודב סיים את לימודיו בבית-ספר תיכון עירוני ערב. בתקופת לימודיו היה פעיל בגדנ"ע, וכן היה חבר בתנועת "הצופים", תחילה כחניך ואחר-כך כמדריך. עם חבריו לגדנ"ע ולצופים השתתף בעשרות צעדות מאורגנות ובטיולים ברחבי הארץ. תמיד היה הוא מארגן את הטיולים, קובע את המסלול ודואג לכל דבר. בטרם גויס ניצל את הזמן שנותר לו לעבודות שליחות שונות ואת הכסף שהשתכר נתן להוריו. דב גויס לצה"ל בתחילת מאי 1971 והתנדב לחטיבת "גולני". לאחר הטירונות שבה הוסמך כלוחם מן המניין, עבר קורס מ"כים כחניך מצטיין, ושירת זמן מה בסיירת החטיבתית. עם גדודו השתתף בהחזרת השקט לעיר עזה ולרצועה ועל פעילותו שם הוענק לו "אות השירות המבצעי". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה רוזי אמור לצאת לביתו לחופשת מחלה בשל נקע ברגל, אך הוא סירב לעזוב את חבריו ויחד עמם עשה את הדרך מרצועת עזה אל עבר רמת-הגולן כשהמטרה – לכבוש מחדש את מוצב החרמון. דב השתתף בקרבות רבים שניטשו בכל רחבי רמת-הגולן ומפקדו סיפר כי דב "נלחם באומץ, בגבורה, במסירות ובהקרבה". הסורים שהעריכו את חשיבותו האסטרטגית של מוצב החרמון הזרימו כוחות רבים אל המוצב וסביבתו והתבצרו בו היטב. כיפתו הנישאה של המוצב חלשה על כל סביבותיה וחיילי קומנדו סורים הסתתרו בנקיקי הסלעים וציפו לחיילי "גולני". ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) החל הקרב. חיילי "גולני" עלו במעלה הדרך עמוסים לעייפה ציוד לחימה. סיפר אחד הלוחמים בתארו את הקרב שניטש: "מצאנו את עצמנו מוקפים בטבעת של אש. כל ירייה שלהם הייתה צליפה. הכדורים שרקו שריקות מחרידות, אבל לא הייתה ברירה – קפצנו קדימה. נלחמנו ברימונים, אפילו בסכינים". אחד הלוחמים שקפצו קדימה ונפלו חלל, היה דב. על מעשי גבורתו באותו יום, הוענק לו "עיטור המופת" וזו לשון כתב העיטור: "ביום 22 באוקטובר 1973, בקרב על החרמון, הובילה פלוגה ג' לגבעה 17. כשהתחילו לירות עליה מגבעה 16 שלחה פלוגה ג' לגבעה 16 חוד מפלוגה א', שסמ"ר דב רוזנטל ז"ל נמנה עליה. הם התחילו לעלות על הגבעה ונתקלו בעמדה סורית. ההיתקלות הייתה בחושך, והכוח השיב אש אל מקורות-הירי לפי הרשף. סמ"ר דב רוזנטל ז"ל דילג קדימה כדי לאכן את הצלפים. תוך כדי תצפית נפגע מאחד הצלפים, אך התרומם שנית כדי לדווח היכן הצלפים – ואז נורה ונהרג. במעשהו זה גילה אומץ-לב ותושייה למופת". דב הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אם ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. שמו של דב הונצח על-גבי אנדרטה, שהוקמה בשיכון צבא-הקבע שבקרית-שלום; תיאור מעשי גבורתו מובא בגליון "במחנה" המיוחד, שיצא לאור לרגל חלוקת העיטורים; כן כלולים דברים עליו ולזכרו בחוברת "לוחמי 'גולני' במעשי עוז ומופת", ובחוברת "לא המלים מדברות על המוות".