בן עליזה ומרדכי. נולד בחג האהבה – ט"ו באב תשי"ז (12.8.1957) בחדרה, בן בכור להוריו. צביקה למד עד כיתה ד' בבית-הספר היסודי עמישב בגבעת אולגה. כשמלאו לו 10 שנים עבר עם הוריו לחדרה, וצביקה החל ללמוד בבית-הספר היסודי אחד העם. בכיתה ה' הצטרף לצופים – עיסוק שהפך לחשוב ומרכזי בחייו בתקופה זו. לאורך שנות התיכון המשיך להיות פעיל בתנועה, כחניך וכמדריך, ובשנת 1974 אף יצא עם משלחת הצופים לנאשוויל, טנסי בארצות-הברית, להדרכה בקהילה היהודית שם. בשנת 1975 סיים צביקה את לימודיו בבית-הספר התיכון חדרה במגמה הספרותית. הוא בחר לדחות את שירותו הצבאי בשנה למען מטרה חברתית, והתנדב לגרעין רעים שפעל בירוחם. בשנה זו הדריך וחינך נוער בעיירת-הפיתוח. לקראת סוף שנת 1976 התגייס צביקה לצבא, ושירת בחיל-ההנדסה. הוא עבר קורסים מקצועיים ושימש מדריך חבלה בקורס קצינים. לאחר שחרורו החל צביקה ללמוד רפואה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. בשנות הלימודים ריכז את פרוייקט פר"ח באוניברסיטה (פרויקט שמטרתו סיוע וחונכות לילדים במצוקה), ועבד כאח ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית-החולים סורוקה בבאר שבע. צביקה הגיע לתפקיד אחראי משמרת ביחידה לטיפול נמרץ, מעמד נדיר לסטודנט לרפואה, שניתן לו בזכות מקצועיותו ואמינותו. בשנת 1985 פגש צביקה את עירית, ובשנת לימודיו האחרונה נישאו. בשנה זו נולד בנם הבכור איתי. עם תום לימודיו עבר צביקה שנת סטאז' בבית-החולים סורוקה, ובהמשך עבד כרופא משפחה בעיירה הבדואית רהט. בשנת 1990 עברה המשפחה לחיפה, וצביקה החל התמחות ברפואת ילדים בבית החולים כרמל. בשנה זו נולד בנו השני – אוהד. בשנת 1994 סיים ד"ר צביקה רוזנווסר את התמחותו ברפואת ילדים, ועבר עם המשפחה לקיבוץ גלעד. צביקה שימש כרופא בקיבוץ, ובמקביל עבד כרופא ילדים במרפאה בעתלית. בשנת 1996 החל צביקה לעבוד בבית-החולים רמב"ם בחיפה, במחלקת קרדיולוגיה ילדים. בשנה זו נולד בנו השלישי – אלעד. לאורך כל שנות עבודתו כרופא זכה ד"ר רוזנווסר להערכה ואהדה עמוקות, הן ממטופליו והן מעמיתיו למקצוע. "אישיותו המיוחדת שילבה צניעות, חריצות, חוכמה ונועם הליכות. בכל מסגרת השכיל לפתח יחסי אנוש וקשרי חברות עם הצוות והמטופלים, התבלט כרופא וכאדם," כך כתב לזכרו מנהל מינהלת בית-החולים כרמל. אהבת הבריות שבו, יושרו והליכותיו השקטות והנעימות עוררו אמון והערכה סביבו. "תמיד אזכור את צביקה כדגם של רופא הרואה לא רק את המחלה כי אם גם את האדם שמאחוריה," כך כתב עליו ידידו יוסי קרוטהמר ששירת עימו בתאג"ד בשירות המילואים, ואשר ראה אותו ברגעיו האחרונים. מעל לכל היה צביקה מסור למשפחתו. אב ובן-זוג למופת, אשר השכיל לשלב חיי משפחה עשירים ופוריים בעבודה קשה ושוחקת. "תמיד אני חושבת על צביקה כשמשמיעים את השיר 'לתת' של בועז שרעבי," כתבה אישתו, ד"ר עירית רוזנווסר-חרמש. הנתינה והדאגה למשפחה היו בראש מעייניו. סובלנותו ויחסיו הטובים עם כל הסובבים אותו התבטאו גם בחברויות שיצר – במסגרת העבודה, במסגרת המילואים – עם אנשים שהיו שונים ממנו תכלית שינוי בדעותיהם ובמעמדם. צביקה לא נרתע ולא התרחק. בפתיחותו ובנעימותו ידע לקיים קשרי רעות גם עם שונים ממנו. בשנת 1991 התנדב צביקה לשרת במילואים כקצין-רפואה בגדוד חי"ר בעוצבת אדום. הוא הקים בגדוד תחנת איסוף גדודית לתפארת, יצר צוות פקודים מיומן, והשקיע בכך מאמצים רבים, מעל ומעבר למצופה ממנו. "צביקה הצטיין בתפקידו ואף מעבר לכך… אף אני כמפקד הגדוד מצאתי צורך בנוכחותו, ברגעים קשים," כך הגדיר מפקדו את חשיבותו של צביקה למערך המילואים של הגדוד. ביום א', 17.8.1997, יצא צביקה לשירות מילואים בפעם האחרונה. למחרת, ביום ט"ו באב תשנ"ז (18.8.1997), עת עשה דרכו לאימון גדודי, נהרג סגן ד"ר צביקה רוזנווסר בתאונת דרכים בצומת האלה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין הישן בחדרה. בן ארבעים היה צביקה בנופלו. הוא הותיר אחריו את רעייתו עירית, שלושה ילדים: איתי בן 11, אוהד בן 7.5 ואלעד בן 1.5, הורים, ואחות צעירה ממנו, ציפי. צביקה נולד בחג האהבה ונהרג בחג האהבה. כל חייו רצופים היו אהבה – אהבת הזולת, אהבת המשפחה והמקצוע, אהבת הארץ. "לא אוכל לכתוב עליך," כותבת אמו לזכרו, "כי אתה איתי. על ידי. עימדי תמיד…" בצומת האלה, במקום התאונה, הוצבה יד לזכרו של צביקה. על אודות שלט זה כתב אלון, חברו של צביקה: "והוא צנוע ופשוט, כמוך בחייך, ויחד עם זה עמיד לפגעי הזמן, כמוך בזיכרוננו."
