רוזנברג, צבי (“צביקה”)

בן אלחנן ורחל. נולד ביום י"ד בסיון תש"ט (11.6.1949) בקיבוץ ניר-דויד. כאשר מלאו לצבי שנתיים וחצי עברו הוריו לנתניה ומשם לכפר-ויתקין. שם למד בבית-הספר היסודי. באותם הימים שהיה מוטל על ערש דווי נלחם מלחמה קשה עם המוות, ואז הראה את רצונו הכביר לחיים – ואהבת-החיים שבקרבו ניצחה כי לאחר חדשים רבים חזר לאיתנו. מפני שחייו היו בסכנה היה נאלץ להיעדר מבית-הספר ולקבל שיעורים פרטיים כדי להשיג את כיתתו. אבל קשה היה לו להתגבר על הפער בלימודיו וכאשר הכיר בחולשתו זו היה מנחם את הוריו: "אין דבר, לא הכל צריכים להיות אקדמאים. בארץ יש צורך בפועלים ובבעלי-מקצוע טובים והעיקר שיהיו בני-אדם טובים". תוך תקופה קצרה קשר צבי קשרי ידידות חמים עם מורתו ובני-כיתתו וכמעט שנהפך לאחד מבני-הבית. גם לכל ידידיו ומכריו היה מספר סיפורים והיה משתף אותם בחוויות והאירועים שלו ושל בני משפחתו – ואלה היו רבים. את חבריו היה מרבה לארח בביתו, כי מידת הכנסת-אורחים היתה טבועה בדמו – תכונה שלמד מבית-הוריו. אחרי שסיים את בית-הספר היסודי המשיך בבית-הספר האיזורי אולם לאחר שנה הרגיש בנטייתיו הטכניות ועבר לבית-הספר "אורט". הוא למד במגמה לאגרו-מיכניקה ובה מצא את מקומו והיה בין התלמידים הרציניים והשקדניים. לכתחילה היה מתקשה מעט בלימודים תיאורטיים ולאחר-מכן התחיל להשתלב יפה בעבודה מעשית והתקדם יפה. גישתו נעשתה רצינית ללימודים וכוח-רצונו ושאיפתו להצליח בהם זכו להערכת-מוריו. יש שהיו מעלים את ציונו כדי לעודד אותו. אבל צבי, שהיושר וחוש-הצדק היו מתכונותיו הבולטות, דרש מאת מחנכו לבטל את הציון הגבוה כי הוא אינו ראוי לו. במחצית כיתה י' חל "משבר" בלימודיו וצבי טען שברצונו לעבור לבית-הספר הטכני של חיל-האויר, כי לימודיו שם יביאו תועלת רבה יותר לצה"ל. בשיחתו אתו שיכנע אותו מחנכו כי בסיימו את מקצוע האגרו-מיכניקה יוכל להביא תועלת לא פחותה בשירותו הצבאי – וצבי המשיך את לימודיו בכיתה י"א. צבי התחיל להתקדם במידה ניכרת במקצועות התיאורטיים ואף בעבודה המעשית, במנועים שונים ובמכונות חקלאיות צוינה מסירות רבה ואחריות עצומה ואהבה שאין כמותה לעבודה. אגב: כל אותן שנים לא ידעו בבית-הספר על התאונה שאירעה לו בילדותו ועל המגבלות שבאו בעקבותיה. צבי השתתף בשיעורי-ההתעמלות, הלך עם החבר'ה ולא ניצל את מצבו כדי להתחמק ממאמץ כלשהו. למרות שלא התבלט – ואולי בגלל זאת – היה אהוב על חבריו והם העריכו את תכונותיו האנושיות והחברתיות. אך בפרוץ מלחמת ששת הימים והכפר נתרוקן מבוגריו התחילו צבי וחבריו להתארגן כדי לעזור למשקים שנשארו ללא ידיים עובדות; במשק אחד למד את תורת החליבה וביצע אותה כמומחה; אך הוא לא הסתפק בכך, כי אם רץ משכן לשכן והציע את עזרתו לכולם. פה אסף ביצים ושם חילק תערובת; פה נסע לשדה להביא עגלה מלאה סלק ושם רץ לפרדס והעביר קווים – והכל בנכונות לעשות עוד ועוד. כאשר הציע אחד השכנים לשלם לו בעד עזרתו ענה בעלבון: "אם אשמע עוד פעם על כסף אעזוב את העבודה". אך בהתקרב המועד לעריכת הבדיקות לפני הגיוס החל צבי לחשוש שמא לא יתקבל לצבא בגלל אותה תאונה שהיתה לו בילדותו. מחנכו רצה לפתותו שימשיך בלימודים אך הוא סירב לשמוע; איך יוכל להמשיך בלימודים בשעה שחבריו יצאו לצבא?! ,הרי לא ייתכן כדבר הזה"! טען צבי; "הכל יתנדבו ליחידות קרביות – ומה אעשה אני? במקרה הטוב ביותר אקבל כושר לקוי ואהיה 'ג'ובניק'. איזו בושה! אני מוכרח ללכת אתם, כי אני רוצה להיות ככולם!" צבי עזב את "אורט" שנה לפני הסיום כדי שיוכל ללכת עם החברים ולהפתעת כולם עבר צבי את הבדיקות הרפואיות – וקיבל כושר קרבי. מועד-גיוסו היה אוגוסט 1967 ולאחר-מכן נשלח לקורס מ"כ. לא היה מאושר ממנו. הוא התגבר על כל הקשיים ובכוח-הרצון שבו התקדם והתחיל רוכש בטחון עצמי. אבל כשכאביו חזרו ונישנו שוכנע לפנות לוועדה הרפואית; הוא עשה כן והסביר להם כי אין העניין רציני והרופאים הורידו רק 10% מסוג-הבריאות שלו. צבי התאושש ולא ראה עלבון בכך; הוא חזר לקורס וסיים אותו כמפקד-כיתה. קרוב לשנה שירת צבי ועבר בכל החזיתות והשתתף בתקריות רבות – ברמת הגולן, בבקעה, בתעלה – ולבסוף באל-חמה. לחפשה זכה לעתים רחוקות וכשהיה בא הביתה הרגיע את הוריו שאין עליהם לדאוג. רק פעם אחת לאחר תקופה ארוכה של תקריות אמר לאביו: "יש לנו שם תזמורת רצינית". בשעת הקרבות היה מצטיין בקור-רוח וזה הועיל לו לדייק בביצוע. עד מהרה הפך צוותו המצטיין ביותר. הוא נהג בשקט כלפי פקודיו אשר מילאו את הוראותיו בלבב שלם, כי הוא היה כובש את לבם במסירותו להם. ישרו ונאמנותו הפכו אותו למפקד ולחבר אהוב. הוא היה משוחח עמהם, התעניין בחייהם וסיפר על משפחתו וכפרו ועל עיקר-העיקרים היה מספר להם: על תכניותיו לעתיד. קרבו האחרון – קרב התותחים עם האויב – היה עז ביותר; זה היה ברמת-הגולן ביום ג' באייר תשכ"ט (21.4.1969), כאשר תותחי האויב הצליחו לטווח את הסוללה. אז ניתנה הוראה להיכנס לבונקר וצבי דאג שכל הצוות ייכנס – והוא נשאר האחרון ובפגיעה הישירה נפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר ויתקין. במכתב-התנחומים להורי צבי כתב מפקד-היחידה בין השאר: "צבי שירת תחת פיקודי מאז ראשית-דרכו בצה"ל וביחידתי עלה בשלבי הפיקוד. אנו הכרנוהו כחייל מצטיין, ממושמע, מסודר, אחראי ביותר, המוכן תמיד לבצע את המוטל עליו ומעבר לזה – במסירות רבה. תכונות אלו ונכונותו המתמדת לעזור לחבריו הפכוהו לאהוד על חבריו ומפקדיו. יודע אני כי אין תנחומים להורים על בנם אשר נפל אך תהא נא נחמתכם ונחמתנו בכך שצבי לא נפל לשווא אלא בעת הגינו על המולדת". ההורים ומושב כפר-ויתקין הוציאו לאור ספר לזכרו בשם "צביקה".