רוזנברג, יחיאל

יחיאל (יוליוס), בן חנה ואברהם, נולד ביום כ"ח באב תשי"ד (27.8.1954) בבאר-שבע. הוא למד בבית-הספר "אחווה" בעיר, ולאחר שסיים את לימודיו עבד כמסגר מכני במפעלי ים המלח בסדום. בעודו ילד סייע הרבה לאביו במכירת דברי מאפה מעשי ידיו, ובשנות לימודיו האחרונות עבד כמסגר מכני במפעלים שונים. יחיאל היה גבה-קומה וגופו מוצק, חובב ספורט ונלהב בעיקר למשחק הכדור-יד. כן הרבה לטייל ברגל וברכב, ברחבי הנגב ובאתרים השונים שבו. מטבעו היה שקט, צנוע ונחבא אל הכלים. מעודו לא עלב בחבר והיה אהוב על כל מכריו. על אף כוחו הרב, נהג בכל אדם בעדינות רבה, באדיבות ובנועם הליכות. אופטימי היה וחייכן ורוחו טובה עליו תמיד. חבריו אהבו לשוחח עמו ולהקשיב לדבריו, שהצטיינו בהיגיון ובטעם. הם כיבדוהו מאוד על שהיה דובר אמת, גלוי-לב, ישר ובעל-מצפון. הכל ידעו שהוא נאה דורש ונאה מקיים, כן והגון, ורגיש מאוד למעשי עוולה. הוא לא היה בררן, נהג בפשטות והיה שמח בחלקו. יחיאל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות השתלם בקורס חבלנים. ביחידתו נחשב חייל טוב, ממושמע וצייתן, שמילא כל משימה שהוטלה עליו, לשביעות רצון מפקדיו. לחבריו שימש דוגמה בכושר סבילותו הרב, והרבה לסייע להם במסעות המפרכים ובאימונים הקשים. תמיד השתדל שלא להדאיג את הוריו והרבה לכתוב מכתבים הביתה, אך מיעט לספר על קורותיו בצבא, כדי שלא לעורר בלבם חששות לשלומו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לחזית ברמת הגולן. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) נפל יחיאל בקרב והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יחיאל לחם בחוד הכוח הפורץ אל מערך כוחות האויב. הוא מילא היטב את תפקידו תחת אש, והיה אהוד על חבריו ועל מפקדיו בפלוגה".