fbpx
רוזנבאום, יעקב (קורט)

רוזנבאום, יעקב (קורט)


בנם-יחידם של רוזה וארנסט (איזידור). נולד ביום י"ט באלול תר"ץ (12.9.1930) בגרמניה, למשפחה שעסקה בתעשיית החלב. בראשית 1939 עלה לארץ עם הוריו. בנהריה, שאליה הגיעו, התאחדו עם הורי אמו, שהגיעו ארצה שנה קודם לכן. שכנת המשפחה יודעת לספר כי סבא, ארנולד פרידמן, שאיבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה והסתובב עם רגל מעץ, רכש בנהריה בית עם שטח אדמה, קנה פרות מהערבים, ובנה רפת; כך המשיכה המשפחה לעסוק באותו משלח יד. קורט גדל בבית יקי נוקשה; הוריו היו אנשים קשי יום, וחיוך לא עלה על דל שפתיהם. לא אחת. בבית הספר שבנהריה שינה המחנך אפרים יואל את שמו של קורט ליעקב, וזה היה לשמו הרשמי. יעקב לא ידע עברית, ומי שלימדו את השפה היה חברו הטוב אלחנן אילת, שהיה מגיע לבית משפחת רוזנבאום ברחוב הרצל פינת מרגוע (כיום שטייניץ), ובתמורה קיבל כוס חלב. יעקב אהב ללמוד, אך שאיפותיו להתקדם ולהתפתח אינטלקטואלית לא עלו בקנה אחד עם רצון הוריו, כי יחדל ללמוד ויירתם לעבודה במשק המשפחתי. כך, בגיל חמש-עשרה, נאלץ יעקב להפסיק את לימודיו בבית הספר, למד מַסגרוּת והחל לעבוד כמסגר. גדעון דוהן, שהיה ילד צעיר באותם הימים, מספר: "אני זוכר את יעקב כשהוא היה עובד בחצר שלנו, במסגרייה שהייתה שם בשם 'צוייג'. הוא היה בחור מאוד טוב. תמיד היה עוזר לי, בנה לי טירות. הטירות שלו היו ממש נהדרות." מציאות החיים ביישוב היהודי שתחת שלטון המנדט לא הייתה קלה. עוד כשהיה כבן שלוש-עשרה, החל יעקב להתאמן ב"הגנה", ולהשתתף בסיורים שנערכו בסביבת ביתו. הוא היה נער ספורטיבי מאוד, עסק בשחייה ובשיט, בכדורגל ובאתלטיקה קלה. כשפרצה מלחמת העצמאות, מיד לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תכנית החלוקה, עדיין לא היה יעקב בן שמונה-עשרה, ואולם בליבו פיעמה תחושה חזקה כי אינו יכול לעמוד מנגד, ואף שהיה בן יחיד להוריו, החליט להתנדב לשירות קרבי בהגנת המולדת. "הוא ברח מהבית והתגייס לפלמ"ח," מספר אלחנן אילת. לזכותו של יעקב עמדו כושרו הגופני המעולה, ובמיוחד זיקתו לספורט ימי, ולפיכך גויס לפלי"ם – הפלוגה הימית של הפלמ"ח. מראשיתו, נועד הכוח הימי של הפלמ"ח למלא תפקיד כפול: במישור הצבאי – לחימה ימית, ובמישור האזרחי – לסייע במפעל ההעפלה. יעקב שירת בבסיס האימונים "סידנא עלי" שלחוף הרצליה, שם אומנו הלוחמים לקראת הקרבות הצפויים בירושלים. בהמשך, הצטרף לגדוד הרביעי של הפלמ"ח – "הפורצים", ועם הקמתה של חטיבת "הראל", במחצית אפריל 1948, לחם במסגרתה. מעיד אלחנן אילת: "יעקב השתתף בקרבות על ירושלים, ושבוע לפני נפילתו? ?הוא אף הראה לי את כובע הצמר שלו מנוקב בכדורים." ב-3 באפריל 1948 החל מבצע "נחשון" לפריצת הדרך לירושלים, שסימל פתיחת שלב חדש במלחמת העצמאות: נטילת היוזמה בידי הכוח היהודי וראשית הפעלתו במתכונת של צבא סדיר. כהמשך ישיר למבצע "נחשון" וכדי להשלים את המשימה תוכנן מבצע "הראל". לקראת המבצע, שמפקדו היה יצחק רבין, קצין המבצעים של הפלמ"ח, הועלו כוחות של לוחמי הפלמ"ח לירושלים; הגדוד הרביעי התרכז בקטע המזרחי של הדרך, והגדוד החמישי, בקטע המערבי. צורף אליהם גדוד 54 מחטיבת "גבעתי", כגדוד עתודה. במהלך מבצע "הראל", שנערך בימים 16 עד 21 באפריל, היה גדודו של יעקב במרחב כביש שער הגיא–ירושלים. ב-18 באפריל 1948 נתפס בית החולים הגרמני שעל הר הצופים בידי הערבים, ונראו ריכוזי כוחות בכפר עיסאווייה ובוואדי ג'וז. על אלה נוספו ידיעות בדבר כוונת הבריטים להקדים פינוי נקודות מפתח במרכז ירושלים ובדרומה. מפקד המחוז, דוד שאלתיאל, דרש תגבורת מיידית כדי להשתלט על נקודות אלה, ועל מנת להגיע להכרעה בעיר לטובתנו. בנסיבות אלה החליט הפיקוד העליון של ה"הגנה" להפסיק את מבצע "הראל", ולערוך את מבצע "יבוסי". מטרת מבצע "יבוסי" הייתה להשתלט על הרכסים השולטים בירושלים, וליצור רצף טריטוריאלי עברי בתוך העיר ובין ירושלים ליישובים שבצפונה. לצורך המבצע, שלמפקדו מונה יצחק שדה, הועלתה חטיבת "הראל" לירושלים. מאמץ אחד כוון לכיבוש בית איכסא, נבי סמואל ושועפאט, וליצירת קשר עם עטרות ונווה יעקב; הובאה בחשבון האפשרות כי שיח' ג'ראח תיכבש, וכך ייווצר הקשר עם הר הצופים. המאמץ השני כוון לדרום – לכיבוש שכונת קטמון, וליצירת קשר עם מקור חיים. הכפר והמסגד נבי סמואל היו ממוקמים על הר גבוה שחלש על כל הסביבה ושלט באש על הדרכים המובילות לירושלים, ומשום כך נודעה לכיבושם חשיבות רבה. אלא שמיקומם, בראש ההר הנישא, כמו גם כוחות האויב הגדולים שרוכזו בהם, הקשו מאוד על ביצוע המשימה. גדוד "הפורצים", בפיקוד יוסף טבנקין, כלל שלוש פלוגות חי"ר, ופלוגת משוריינים, שעמה נמנה יעקב. כיבוש הכפר וההשתלטות עליו תוכננו כמבצע לילי דו-שלבי: פלוגה א', בפיקוד מרדכי בן-פורת, תכבוש את הכפר בית-איכסא, מדרום לנבי סמואל; פלוגת המשוריינים, בפיקוד מיכה פרלסון-פרי, שכללה גם מרגמת "דויד'קה" ומדחס-אוויר (לצורך התבצרות בנבי סמואל לאחר טיהור בית-איכסא), תשמש רתק לכיבוש הכפר: תוכנן כי היא תצא בדרך עפר היוצאת מכביש מוצא–ירושלים, תיסע בדרך עפר מסומנת במפה לכיוון בית איכסא, תעבור דרכו, תחבור לפלוגות ב' ו-ג' ותסייע לפלוגה ב' לכבוש את נבי סמואל; פלוגה ב', בפיקוד חיים פוזננסקי ('פוזה'), תנוע ברגל מצפון ותכבוש את המשלט; פלוגה ג', בפיקוד אורי בן-ארי (בנר), תתמקם באזור הצטלבות הדרך מבידו לנבי סמואל, תציב חסימה מכיוון בידו, ותאבטח את פלוגה ב' בעת הסתערותה. מפקדת הגדוד הרביעי מוקמה על הכביש הראשי לירושלים, ליד דרך עפר היורדת לכיוון נבי סמואל. השלב הראשון במבצע "יבוסי" החל בחצות הלילה שבין 22 ל-23 באפריל 1948. שלוש פלוגות הרגלים של הגדוד הרביעי יצאו מהקסטל ונעו לכיוון בית איכסא. ערפל כבד ששרר באותו לילה, הקשה על ההתנהלות. סמוך לשעה 02:00 נכבשה וטוהרה בית איכסא על ידי פלוגה א', אך פלוגת המשוריינים נתקלה לאחר נסיעה קצרה בחפירות בדרך; אלה מנעו את התקדמותה, ומאחר שלא הצליחה לעבור את הכפר ולחבור אל פלוגה ב', נאלצה להסתובב ולחזור. פלוגות ב' ו-ג' נעו בנפרד בשטח הררי קשה, ונפגשו על הכביש, ממערב לנבי סמואל. פלוגה ב' הגיעה ראשונה, אך קיבלה הוראה להמתין להגעת פלוגה ג', וכשזו הגיעה הייתה השעה קרובה לעליית השחר. בשלב זה, בשל השעה המאוחרת, הורה מפקד הגדוד לסגת לבית איכסא, אך מפקד פלוגה ב' החליט להמשיך ולהתקדם לעבר יעדו. פלוגה ג' תפסה את עמדות החסימה שלה. פלוגה ב' הצליחה להתקרב עד למרחק שבעים מטר מהיעד, אך בדיוק כשעמדה להסתער התפוגג הערפל; הכוחות, שעמדו להסתער, נחשפו לאור היום בשטח פתוח לאויב, וספגו נפגעים רבים, ובהם מפקד הפלוגה ושני מפקדי מחלקות. הלוחמים תפסו מחסות, ובאנדרלמוסיה שהשתררה לא הצליחו המפקדים לארגן את הכוח להסתערות. פלוגה ב' החלה לסגת, בעוד פלוגה ג' מחפה עליה ונסוגה אחריה. פלוגה א' אף היא הייתה בחיפוי. מפקד הגדוד שיגר כוח משוריינים לכיוון בידו כדי לחפות על הנסיגה ולהגיע לסביבות נבי סמואל בדרך היוצאת ממעלה החמישה, אך אלה נתקלו ליד מוצב הרדאר, וניהלו קרב קשה עם כוחות ה"לגיון הערבי" (הצבא הירדני). שלושים ושמונה לוחמים נפלו ביום זה, י"ד בניסן תש"ח (23.4.1948), חמישה-עשר מהם – ובהם יעקב – בקרב המשוריינים. עוד ארבעים נפצעו. כישלון ההתקפה אילץ את הכוחות לפנות אף את הכפרים בידו ובית סוריק; גם יחידת הגדוד החמישי, שכבשה את שועפאט, נצטוותה לסגת מהכפר. גופתו של יעקב לא נמצאה, והוא הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. בשנת 1952, עם קבלת השילומים מגרמניה, עזבה משפחתו של יעקב את הארץ, שבה לגרמניה, והתגוררה בעיר בון. ברבות הימים, במסגרת חקירה שקיימה היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל בשיתוף היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון, התגלה כי יעקב נטמן בקבר האחים של חללי הקרב בבית העלמין שבקריית ענבים, כמו יתר חבריו שנפלו בקרבות נבי סמואל. מהחקירה התברר כי שמו של יעקב לא הופיע ברשימות היוצאים לקרב מאחר והוא כלל לא היה אמור להשתתף בו וכי הוא החליף ברגע האחרון חבר, לחם ונפל. מחקירה אחרת נודע, כי אחד ממשתתפי הקרב על נבי סמואל, דוד גוטמן, אשר נחשב כחלל ושמו הופיע על המצבה, עודו בחיים. משני הממצאים האלה, בנוסף לעובדה שהערבים התעללו בגופות וחלקן היו בלתי ניתנות לזיהוי, עלה כי יעקב נקבר בקבר האחים בקרית ענבים. ביום י' בניסן תש"ע (25.3.2010), התקיים בבית העלמין הצבאי שבקריית ענבים טקס גילוי מצבה על שמו של יעקב רוזנבאום. ספד לו, מעל קברו, מפקד חטיבת "הראל", אלוף-משנה איציק רונן: "יעקב, מעולם לא הכרתי אותך והפרטים אודותיך אינם רבים. ועם זאת, די היה בלימוד הנתונים על תאריך עלייתך לארץ ועל המשימות בהן השתתפת, כדי להבין כי השתייכת לקבוצה ייחודית, שנשאה על כתפיה את ההגנה על המדינה עם הקמתה. עלית לארץ מגרמניה בשנת 1939, שנה שבה החל הצורר הנאצי את המלחמה באירופה, שבמהלכה הושמדו שישה מיליון יהודים. בתקופה זו הצטרפת לפלמ"ח, לשורותיה של הפלוגה הימית. הבנו כי בשלב מסוים הצטרפת לשורותיו של הגדוד הרביעי בחטיבת 'הראל', הלוא הוא גדוד 'הפורצים'. ביום 22 באפריל 1948, במהלך מבצע 'יבוסי', באחד הקרבות לפתיחת הדרך החסומה לירושלים, נטלת חלק בקרב נבי סמואל, ובו נפלת בקרב. רק לאחרונה איתרו אותך בקבר אחים חוקרי איתור נעדרים, לצד שלושים וארבעה מחבריך. חשוב לי לומר, יעקב, שאנו נמצאים היום מרחק של שישים ושתיים שנים מאז אותו קרב, וכי אנו על סף חגיגות העצמאות שלנו. מדינת ישראל היא מדינה חזקה ויציבה, ואנוכי, מפקד חטיבת 'הראל', דור ראשון עברי שנולד במדינת ישראל, זוכה לפקד על חיילים איכותיים ומסורים, המוכנים לכל קריאה. גם כיום, יותר משישה עשורים ושנות דור מאז היום שבו נפלת, אנו ממשיכים להגן על עצמאותנו, תוך הבנה שאין לנו מקום אחר, והמשימה הזו עוברת מדור לדור. זכות גדולה היא בעיניי העובדה שאנו, מפקד החטיבה וחייליה, נוכחים כאן בשעה זו, במקום המהווה סמל לגבורתה של חטיבת 'הראל'. נוח בשלום על משכבך." בטקס המרגש בבית העלמין הצבאי שבקיבוץ קריית ענבים נסגרו כמה וכמה מעגלים: חברו הוותיק של יעקב, אלחנן אילת, שלא ידע דבר על נסיבות היעדרו של חברו ושמע באקראי על פתרון התעלומה, הגיע לטקס וספד ליעקב באופן בלתי נשכח. עדותו המרגשת צולמה לתכנית ששודרה בערוץ הראשון ביום הזיכרון תש"ע. רב-סרן (במילואים) יוני אמיר, קמב"ץ (קצין מבצעים) בחטיבת "הראל", הניח על קברו של יעקב את זר היחידה. הוריו של יוני יוצאי הפלמ"ח, ואביו, כך התברר, השתתף באותו קרב ממש, כמפקד מחלקת מרגמות

דילוג לתוכן