רודה, גדי

בן מרים ושלום. נולד ביום כ"ח בטבת תש"ז (1.1.1946) בעירק, אח ליוסף, יחזקאל, מרסל, רותי, יצחק ואמנון. בהיותו בן שלוש, התייתם גדי מאמו. בשנת 1949 עלה אביו לישראל והתיישב עם שבעת ילדיו בנס ציונה. גדי למד בבית-הספר היסודי "אשכול" בעיר, וסיים לימודיו במגמת מכניקה עדינה בבית-הספר התיכון "עמל" ברחובות. בנעוריו היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" ואת שעותיו הפנויות הקדיש לתחום הקולנוע, בו מצא עניין רב. גדי אהב לצפות וגילה בקיאות מדהימה בסרטי מופת, שהיו סרטי האיכות של תעשיית הסרטים והקולנוע. בסוף חודש מאי 1964, גויס גדי לשירות חובה בצה"ל, ובתום אימוני הטירונות הוצב לחיל-החימוש, שם הוכשר לשרת כמכונאי טנקים ונגמ"שים בפלוגת חרמ"ש בדרום הארץ. גדי נטל חלק במלחמת ששת הימים כחייל בשירות חובה וכאיש מילואים במלחמת יום הכיפורים. הוא היה אהוד ומקובל בין רעיו ומפקדיו. בכל שירות מילואים היה מוקף בחברים ובאהבתם. גדי הצטיין באיכפתיות וברצון לתרום מעבר לנדרש בפקודה, ושילב את המקצוענות והמומחיות שלו עם המגע האנושי והרגשי. לאחר שחרורו משירות החובה, בשנת 1967, המשיך לימודיו והרחיב את השכלתו הטכנית בקורס מכניקה עדינה והיה לחרט ומסגר. בשעותיו הפנויות עזר ותרם שעות רבות בתיקון אביזרים בגני נעמ"ת בנס ציונה. בשנת 1970 נישא לאסתר ושני בניהם, פנחס (פני) ואייל, היו לו למקור גאווה. גדי היה איש משפחה למופת ומסור לבני משפחתו: לאשתו ולילדיו. ביום כ"ג בכסלו תשנ"ד (7.12.1993), נפל גדי בפתאומיות, בעת שירות המילואים. בן ארבעים ושבע היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה. הותיר אחריו רעיה, שני בנים וארבעה אחים ואחיות. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "…הכרתי את גדי באתר האימונים כאשר ביקשתי מתנדב למשימה מסוימת. גדי היה הראשון לצאת לפני המחנה… הוא היווה דוגמה וסמל כחייל וכאדם…" בניו כתבו: "אבא הותיר אחריו חלל ריק שלעולם לא ניתן יהיה למלא אותו. מי ייתן ומהכוח שנתן לנו אבא וממופת חייו, נדע כולנו במשותף לשאוב ולו במעט, את שהחסיר. אבא היה איש של אמת ושלמות פנימית. כולנו אהבנו אותו וקשה לנו להתרגל למחשבה שלא יהיה אתנו עוד. שמו לא ימוש ולא יישכח מלבנו כל עוד נשמה באפנו, ותמיד נזכרו ונאהבו. יהי זכרו ברוך. ת.נ.צ.ב.ה". בני משפחתו הנציחו את זכרו בבית הכנסת בנס ציונה.