רוגל, עינב

בת נורית וגבריאל. נולדה ביום א' בניסן תשל"ב (16.3.1972) בקיבוץ שער הגולן. בת שנייה למשפחה בת שלוש בנות. עינב למדה בבית-הספר היסודי בקיבוץ שער הגולן. מגיל צעיר בלטה ביכולת לימודית גבוהה במיוחד. ואכן לאחר מבחנים פסיכומטריים, הוגדרה כילדה מחוננת. היא סיימה את כיתה ה' ועברה ללמוד בחטיבת-הביניים 'בקעת כנרות', בית-הספר האזורי של קיבוצי עמק הירדן. עינב לא אהבה את מסגרת בית-הספר. היא היתה נערה מיוחדת וברוכת כשרונות אמנותיים. אהבה תיאטרון וספרות, מוזיקה ושירה. בהיותה בת תשע כתבה שירים ראשונים. לבקשתה, עברה עינב ללמוד בבית-הספר התיכון שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול על-שם רובין בירושלים. צעד נועז עבור בת קיבוץ, שהיתה תמיד ליד משפחתה וגדלה במסגרת הבטוחה והקבועה של קבוצת בני גילה. בשנה הראשונה לשהותה בירושלים, בהיותה בת חמש-עשרה בלבד, חייתה עינב במשפחה של מכרים. היא התקשתה להסתגל למרחק הפיסי מההורים, דבר שהעיב מאוד על יכולתה הלימודית והחברתית. עינב התגעגעה עד מאוד לבית שבקיבוצה שער הגולן. רק כעבור חצי שנה לערך, כשהקשיים לא פחתו, נתקבלה במשפחה החלטה משותפת לעבור לגור בירושלים עד גמר הלימודים התיכוניים של עינב. ובאמת, השנתיים האחרונות ללימודיה היו לעינב בבחינת פריחה אדירה מכל הבחינות. הישגיה הלימודיים היו מרשימים, היא ציירה וניגנה, וקשריה החברתיים היו מצויינים. עד היום זוכרים בני המשפחה תקופה זו כתקופה היפה ביותר בחייהם המשפחתיים. והקשרים עם בני כיתתה נמשכים ונשמרים עד היום. חיבורים ספרותיים שכתבה במסגרת בית-הספר העידו על כישוריה בכתיבה. בחיבור 'שורשים' שכתבה, ניתן ביטוי לרגישותה ולאבחנתה: "שיבה לשורשים היא המון דברים בשבילי… הדבר הראשון הוא המשפחה. קשר חזק למשפחה הקרובה המקיף בהמון דאגה ואהבה… בשבילי שורשים זו הכנרת, העמק בו נולדתי… בשבילי שורשים זה יום זיכרון לחללי צה"ל. זה יוסי מהכיתה של אמא, יורם, הבעל של שפרה, אלדד שנפל במשגב עם בגיל תשע-עשרה, אביקם שנפל על הבופור, מוטלה, אבא של עדי, וגליה האלמנה היפה והעצובה. בשבילי יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא פחד על החיילים עכשיו שהם כל כך צעירים, ממש עוד ילדים. בכלל לא גיבורים כמו שפעם חשבתי על כל החיילים". מי שהיה המורה של עינב, ובעצמו משורר, כתב: "אין ספק שהיתה מן התלמידות הבולטות ביותר. נערה יפה, רגישה במידה בלתי מצויה. היתה בעלת נפש שאי אפשר לפסוח עליה…" עינב לא הבליטה את כשרונותיה. אהבה לשבת עם תלמידים אחרים, לעזור בהבנת החומר הנלמד ולהתכונן עם חבריה למבחנים. היא סיימה את לימודיה התיכוניים בגיל צעיר וביקשה ללמוד שפות ויחסים בינלאומיים. עינב התקבלה לאוניברסיטה, אך לבסוף בחרה להתגיס לצה"ל. באמצע חודש מרס 1990 גויסה עינב לשירות חובה בצה"ל. בתום הטירונות נשלחה לקורס קמב"ציות חי"ר והוצבה לשרת בחטמ"ר. התפקיד חייב עבודה במשמרות ועינב התמנתה אחראית משמרת. ביום י"ח בתמוז תשנ"א (30.6.1991) נפלה עינב בעת שירותה והובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוצה שער הגולן. הותירה אחריה הורים ושתי אחיות – יעל וזוהר. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "עינב שירתה בתפקיד סמלת מבצעים. הכרתיה מקרוב ואני מוצא לנכון לציין כי בתפקודה גילתה רמה מקצועית גבוהה ביותר, מעל ומעבר למקובל. מסירותה, מידת אחריותה ומעורבותה היו בבחינת אות ומופת…" אחד החיילים ששירת עימה, כתב לזכרה: "את היית כעינב נבחר מאשכול, חייכנית, מאושרת ותמיד מלאת חיים…" בעזבונה נותר אוסף שירים, מכתבים וחיבורים ספרותיים. בהערות בשולי השירים כתבה: "חלום הוא דבר מוזר, לעתים מופיעים בו רק דברים שלא היית מאחל לאף אחד ולפעמים מופיעים בו כל תקוותיך"… "צריך לדעת לא לבלבל בין מציאות לחלום כי אפשר במקרה גם להתבלבל עם חלום-בלהות ופשוט לא להתעורר בבוקר"… "שינה, לעתים קרובות, היא נסיון לפתור בעיות על-ידי בריחה מהן – וזו לא הדרך". בני משפחתה הוציאו חוברת זיכרון לזכרה.