אליעזר, בנם של רישה וצבי (הירש לייב), נולד ביום ח' באייר תרפ"ב (6.5.1922) בפולין, בעיר וולוז'ין (כיום במחוז נובוגרודק ברפובליקה הביילורוסית). בן למשפחה ציונית-דתית של סוחרים אמידים. בהיותו בן שנה נתייתם מאמו, ואביו נשא לו אישה שנייה. אליעזר למד בבית ספר יסודי והמשיך לתיכון עברי-ציוני. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בוולוז'ין כ-3,500 יהודים. העיר נתפרסמה בישיבת "עץ חיים", בה למדו מאות תלמידים וממנה יצאו הוגי דעות גדולים, רבנים ידועי שם, חכמים ומשוררים. שירו של חיים נחמן ביאליק "המתמיד" מתאר במידה רבה את חוויית הלימודים בישיבה זו. בסוף 1939, עם פרוץ המלחמה, סופחה וולוז'ין לברית המועצות. לאחר שהופרה הברית בין סטלין להיטלר כבשו הגרמנים את האזור. ב-25 ביולי 1941 נכנסו הגרמנים לעיר ומיד לאחר מכן החל אספסוף מקומי להתפרע, רצח יהודים והעלה באש בתי כנסת. הגטו הוקם באוגוסט 1941, ויהודים רבים הובאו אליו מעיירות הסביבה וגם מווילנה. בסתיו 1941 התקיימה האקציה הראשונה, 200 יהודים הוצאו להורג יחד עם ראש היודנראט. באקציה השנייה, ב-10 במאי 1942, רוכזו כ-1,700 יהודים ליד בית המרחץ, הופשטו מבגדיהם ונורו למוות. ב-29 באוגוסט 1942 נערכה האקציה השלישית, בה נרצחו שרידי הקהילה היהודית. בין האקציות הצליחו כ-80 מיהודי וולוז'ין להימלט ליערות, וביניהם אליעזר. שאר בני משפחתו נרצחו בגטו. הוא הצטרף לפרטיזנים הרוסים ביערות בסביבות נאליבוק-סטולפץ והשתתף בניסיונותיהם לפגוע במאמץ המלחמתי הגרמני. עם התקדמות החזית הוקמו בברית המועצות חטיבות לאומיות מקרב הפרטיזנים. אחת מהן הייתה הבריגדה "צ'קלוב", שאליעזר היה אחד מחבריה. הוא הצטיין במלחמה נגד הכובשים הנאצים ונתמנה למקשר בבריגדה, ובשנת 1943 מונה למפקד פלוגת חבלנים בת 25 איש, שעסקה במיקוש דרכים, מסילות ורכבות. בתקופת פעולתו חיבל אליעזר ב-18 רכבות עמוסות חיילים ותחמושת, הועלה לדרגת לוטננט (סגן) וזכה באותות הצטיינות רבים, וביניהם התואר והסמל של "גיבור ברית המועצות". אחרי שחרור וולוז'ין, ביולי 1944, נתמנה אליעזר למפקד השירות החשאי בעיר. בשל הריגת איכר בשוגג, בשעת ניסיון לתקן מכונת ירייה שנתקלקלה, נענש ונשלח אל החזית. בווילנה הרג משתף פעולה עם הנאצים, שלפי ידיעותיו היה לו חלק בהשמדת משפחתו. בתום המלחמה שוחרר אליעזר וניתן לו לחזור לפולין. כשהגיע לעיר לודז' נודע לו כי כל בני משפחתו נספו בידי הנאצים. הוא הצטרף לקיבוץ "גורדוניה", ולימים היה אחד ממנהליו. מלודז' יצא עם חבריו בנתיב "הבריחה". בהמשך היה אליעזר פעיל במחנות העקורים בזלצבורג, בווינה ובאיטליה כמדריך ומורה לעברית, וסייע בהוצאתה לפועל של עלייה ב' הבלתי לגאלית שאורגנה על ידי "ההגנה". בעודו באיטליה הצטרף לאצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי). משהגיע תורו העפיל אליעזר לארץ ישראל, אך אונייתו נתפסה בידי הבריטים ועם שאר המעפילים גורש לקפריסין. פעמיים ניסה לברוח, אך לא הצליח. רק במחצית שנת 1948, אחרי שהות של למעלה משנה באי הגירוש, הורשה לעלות ארצה. מיד בבואו הצטרף אליעזר לחטיבה 12 – היא חטיבת "הנגב" של הפלמ"ח, ומאז השתתף בקרבות בנגב במלחמת העצמאות. הוא שירת במטה מחוז הנגב כקצין חבלה – המקצוע בו התמחה כפרטיזן. בשוך הקרבות בנגב נשלח אליעזר לפרק מוקשים בשטחים שעברו לרשות ישראל. ביום כ"ד בכסלו תש"ט (26.12.1948), בהתפוצץ מוקש בכפר מוחרקה, כ-15 ק"מ ממזרח לעזה, נהרג. אליעזר היה בן עשרים ושש בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברחובות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. סיפורי גבורתו של אליעזר בימי השואה נזכרים בספרו של שלום חולבסקי: "מרי ולוחמה פרטיזנית", ובדף המוקדש לוולוז'ין באתר האינטרנט של "יד ושם". החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
