בנם של סילביה ואליהו. נולד ביום י"ב באלול תשמ"ח (25.8.1988) בקיבוץ מגל מצפון לעמק חפר. אח צעיר לליאת ונעם, אח בוגר לניתאי וגוני(מנשואים שניים של אביו). הוריו, סילביה ואליהו, עלו לישראל מארגנטינה כמה שנים לפני לידתו, ועמית נולד וגדל בקיבוץ מגל. עמית ניחן בטוב הלב וחיוכים רחבים ורגש חברות מאוד מפותח. הוריו תמיד תמכו, הקשיבו, פרגנו ודאגו לו. אימו סילביה כתבה: "לא היה רגע דל בעשרים השנים וחמשת החודשים של חייך, כבר בלידה הראית לי שהנושא לא יהיה פשוט… כתינוק היית כל כך רזה וקטן, שלא הייתה עקומה מתאימה בבדיקות טיפת חלב. ומגיל שלוש פתאום היית כל כך מלא וגדלת בצורה מהירה כל כך שלקחנו אותך למרפאות מעקב גדילה בבית החולים. כבר שם הקיצוניות שלך נתנה את אותותיה… בגן אהבת לשחק אבל חס וחלילה לא לטייל, המאמץ היה גדול מדי… למה להתאמץ? הגיעה העת לעבור לכיתה א', אבל לא היית מוכן רגשית. כילד טרי במקצוע 'הורים גרושים', הנפש העדינה שלך נפגעה, וזה היה בלתי אפשרי שתתפנה ללימודים. כבר אז היינו צריכים להבין שאתה ילד חכם מאוד, כריזמטי מאוד, אבל לא בנוי ללימודים קונבנציונאליים". בינו לבין אחיותיו הגדולות, ליאת ונעם, נקשרו קשרי חברות ואהבה למרות פער הגילים ביניהם. כשנולדה שיר אחייניתו היה עמית גאה להיות דוד, אהב אותה מאוד והיא אותו. אחרי שהוריו של עמית נפרדו נולדו לאביו אליהו – מקשר זוגי חדש – שני בנים: ניתאי, וגוני שנולד לאחר מותו של עמית. קרלוס, בן זוגה החדש של סילביה אימו, הצטרף למשפחה כשעמית היה בן שתים-עשרה. בין שניהם נבנה קשר בזכות רוח השטות והמוזיקה הצעירה שהיו מכנה משותף, וגם בזכות הסבלנות והנכונות של קרלוס להסיע את עמית בכל שעות היום והלילה. עמית למד בבית הספר יסודי "משגב" בקיבוץ גבעת חיים איחוד, ובכיתות ט' וי' למד בבית הספר "מעין-שחר" בעין החורש וברמות חפר שבמעברות י-יא. סיפרה אימו: "עברת את השנים ביסודי ובחטיבת הביניים כמעט בלי ספרים. מחברות? מה פתאום! התיקים נשכחו בכיתה, על הדשא, באוטובוס… בכמות התיקים שנקנו לך היינו יכולים להקים חנות…" סילביה תיארה את יכולותיו החברתיות של בנה: "הילדים כבר מגיל צעיר הלכו שבי אחריך, והמבוגרים – נמסנו תמיד כשהיית פורשׂ את החיוך הכובש שלך, ואם היינו כועסים, חצי מהכעס כבר היה נעלם עם קריצת העיניים והפרצוף ה'תמים' שהיית עושה. היו לנו רגעים לא קלים, חלק מהזמן לא ליקקנו דבש, אבל ידעת שכשיעבוֹר זעם נתקרב, ניתן נשיקה וניתן לדם הלטיני שלנו להירגע. אם מדברים על דם לטיני, אי אפשר לטעות ואתה היית מלא בו. מה לעשות, ירושה זאת ירושה, וגנים אלה השתוללו בך בלי סוף. היית חם בכל המובנים, בנתינה ובכעס, בהתפייסויות". אימו נזכרה בדחיינות של בנה בתקופת הנעורים וגיל ההתבגרות: "למה לעשות היום משהו שבוודאי אפשר לעשות אותו גם מחר? אני מודה שהטיעונים שלך היו מאוד משכנעים, ואני, שבדרך כלל לא חסרות לי מילים, נשארתי בלי יכולת תגובה, פשוט לא יכולתי להגיד משהו חכם יותר". בתקופת התיכון החליט עמית להפסיק ללמוד: "ביום בהיר אחד בכיתה י' החלטת שזהו, עד כאן, והיית מופתע שעמדנו מאחורי ההחלטה הזאת. כבר התכוננת למלחמה שלא התקיימה, ואז התחיל השינוי הגדול שלך: התעדנת, וכעבור מעט זמן החלטת לבד לחזור ללימודים, אבל לא לאותו בית ספר שלא היה לך טוב בו, אלא למעברות. אפשר להגיד שמאז ועד יומך האחרון, חייך השתנו ונבנו כל יום מדברים טובים. ראו עליך יותר שלווה, העיניים הבריקו, החיוך לא מש מהפנים". בכיתה י"א עבר עמית לתיכון "רמות חפר" שבקיבוץ מעברות, והתבלט בתחום המחשבים. המורות התקשו לעמוד בפני קסמו ושנינותו, מוחו החריף, ידענותו ודעתנותו. המחנכת שלו בתיכון, קרן יולביץ', כתבה לאחר מותו: "עמית יקר שלי … היכרותנו נמשכה שנתיים … היית תוספת כמו קצפת – מלא מתיקות, שמחה, אהבה. השתלבת בצורה מדהימה. … בכולם נגעת … כולם היו בטוחים שאתה היית החבר הכי טוב שלהם. אני מהצד צופה בך משחק כדורעף, יושב עם כל החבר'ה, נהנה, צוחק ומחייך, לוקח את הכול – אבל הכול – בקלות! תמיד בחינניות שרק אתה ידעת, תמיד קולך היה נעים ומנומס, אף פעם לא יכולתי לסרב לבקשות שלך. רציתי תמיד לשמוע אותך, לעזור לך, לקדם אותך, שתצליח במטרות שהצבת לעצמך. … תמיד שיתפת אותי, מה אתה עושה ולאן אתה הולך. דאגת לעדכן אותי, ואם היו ימים שלא הגעת כי עבדת או היית עייף, התקשרתי אליך לבדוק שהכול טוב. תמיד אמרת לי: 'קרן, מה את דואגת?' ותמיד הקול שלך נשמע מחויך. תמיד הרגשתי שאתה קורן ושופע אנרגיות מרגיעות, שלוות". עמית התבלט במסיבות, בהפסקות בבית הספר, בטיולים, בפעילויות הגדנ"ע ובמחנות הקיץ, שם ישן עד שעה מאוחרת. בהצגה בכיתה י"ב השקיע ממרצו וכישרונו באהבה וברצון, ושיחק את בוזיק בעל המבטא הארגנטינאי. מגיל צעיר התבלט עמית כשחקן טניס שולחן מוכשר ומצטיין, וזכה בפרסים רבים בתחרויות. הוא היה פעיל בחוגים שונים במועצה האזורית מנשה ובשבט "מגל" של תנועת הצופים. הוא אהב מוזיקה, מסיבות וחברים. חבריו הרבים קראו לו פּיט או פּיטי. "חבריו לחיתולים" מקבוצת "נחליאלי" בקיבוץ אהבו אותו מאוד וחשו קרובים אליו, גם אם התראו רק לעתים רחוקות. עמית היה חברותי מאוד, יועץ, מוביל דעה, ביתו היווה נקודת מפגש לבני גילו ומקום מפלט לכל נער שהיה זקוק לתמיכתו. הוא היה "הפסיכולוג של החבר'ה". חבריו וידידיו תפסו מקום חשוב בחייו, ומילאו אותו ברגשות עזים. ליבו הרחב ויכולת הנתינה שלו, חיוכו הכובש אפילו ברגעים הקשים, האהבה לחיים – כל אלה הגדילו את מעגל חבריו הקרובים. אישיותו המורכבת והמגוונת השפיעה על חבריו, והוא היה מרכזה של כל חבורה. הוא אהב לספר בדיחות ולהצחיק, וסחף אחריו מעגלים של חברים למחוזות הצחוק, או כפי שכינה זאת אליהו אביו בהספדו ל"מחוזות השטות". הוא עזר לחבריו לקבל החלטות, כי תמיד היו לו תשובות לכל השאלות. לא רק שהכיר את חבריו מקרוב, אלא הכיר בהם פנים שרק מעטים מכירים. הייתה לו יכולת לקרוא אנשים וסיטואציות. איש לא שוכח את החיוך החם שלו ואת חיבוק הדוב העוטף. הוא היה זה שאיחד, ששמר על קשר עם כולם. "אף פעם לא שפטת אותי על שום דבר," אמרה אחת מהם. "תמיד היית שם בשבילי, והכי הצלחת לעודד אותי," אמר חבר אחר. נעמה ידידתו ספדה לו: "יש לך כל כך הרבה כוח, כל חיוך שלך יכול להזיז הר ולעשות למי שמקבל את החיוך הזה מצב רוח טוב לכל היום. תמיד אתה מלא חיים, תזזיתי, 'היפראקטיבי', הפרעת קשב, איך שלא תקרא לזה. לא יכול להיות שאתה כבר לא חי. לא יכול להיות. הלוואי שאתה עוד מחייך לך איפה שאתה עכשיו". דנה פרז כתבה: "אין לי מילים לתאר את השמחה והחיוך שהעלית לי על הפנים רק במחשבה עליך. אתה הדובי הגדול, החם, האוהב, שמצחיק, שמדבר על הכול ברגישות וחוכמה של זקן בן תשעים ובחיוך של ילד אוהב. יכולתי לדבר איתך על הדברים הכי קרובים לי ללב ותמיד הייתה לך תשובה, חיוך, חיבוק. אני אוהבת אותך ותלך איתי לכל מקום, תחמם לי את הלב עם החיוך ומי שאתה". אריאל אלון כתב: "הייתי מתקשר אליך, וכרגיל, חמש הדקות הראשונות של השיחה היו מוקדשות למה שכינינו 'שטות ווקאלית', פשוט אוסף של שטויות שהיינו נוהגים להגיד בכל תחילת שיחה. ואחר כך פשוט דקות ארוכות של שיחה אמיתית, לא משנה על מה, רק לדבר ולחכות למפגש הבא. תמיד אתה יודע בדיוק איך לנתח מה אני אומר ומה מסתתר מאחורי כל דבר קטן שאני אומר. באמת שהיית יכול להיות פסיכולוג. את זה בטח קיבלת מאבא. אני כמעט לא זוכר בינינו ויכוחים, כנראה שתמיד הסכמנו על הדברים שיישארו כמו שהם וזה באמת לא שינה לנו". עמית הוכיח כישרון עסקי כשגיבש את נוער עמק חפר באופן שהסב לו הנאה רבה, כאשר עבד כיחצ"ן מסיבות. הוא ייסד "ליין" מסיבות ייחודיות שנחל הצלחה חסרת תקדים, והפך לדמות מוכרת באזור. פיט היה בלתי צפוי, בעיקר במסיבות, ידע ליהנות מהרגע, לא להתעסק בשטויות ולהביט על הכול באופטימיות. ידע להעריך את התענוגות הקטנים של החיים, כמו בקבוק בירה וסיגריה. ב-23 במרס 2008 התגייס עמית לצה"ל. הוא שירת בחיל השריון, בגדוד 71 בחטיבה 188. בכך המשיך את דרכו של אביו ששירת אף הוא בשריון. למרות התחזיות המשפחתיות והחששות שמא יתקשה להסתגל לשירות הצבאי, עמית נהנה מהשירות, השתלב היטב, הרגיש שזו משימתו ושהוא תורם מעצמו, מיכולתו. אם מישהו נתקל בבעיה כלשהי, חבריו לפלוגה נהגו להציע: "תקראו לרובינזון, הוא יעזור לכם בטוח", וכל מי ששמע רצה לדעת מי זה הרובינזון הזה שכולם מדברים עליו. חבריו לשירות אהבו אותו, הוא קיבל כל אחד עם ה"שריטות" שלו, התחבר בקלות, ויצר קשרים חזקים, עמוקים ומשמעותיים תוך זמן קצר. יאיר כץ, חברו למחלקה כתב: "באמת שאני מנסה להיזכר באיזשהו רגע שלא חייכת בו ואנ'לא מצליח. מהרגע הראשון שהגעת עם כל המחזור שלך הכי בלטת בזכות האור, החיוך והחיבור המהיר שלך לכולם. כל האימון ישנו באותו חדר, אכלנו את אותו חרא, ובכל זאת אתה היית זה שכל הזמן מעודד ומחזיק אותי לא ליפול לשביזות. … וצחקנו, הומור שחור, על מה שיכול לקרות לנו שמה בעזה. ואתה קרעת אותי כשאמרת: 'עזוב אותך לאבד ידיים, רגליים, אתה מדבר כבד. תאר לך שאתה חוזר בלי אוזן. אוזן אחת. מי תסתכל עליך כל החיים? איזו בחורה תהיה איתך?' ככה אני ואתה התמודדנו עם החששות והפחדים. ורגע, רגע לפני שנכסנו לטנקים, הנענו ונסענו אל תוך עזה, עברת מאחוריי ונתת לי נשיקה על הקרחת ואמרת שיהיה טוב, עם החיוך הענק ומלא השמחה. שמחת להיכנס, רצית לתת את כל מה שיש בך, ועשית…" לאחר טירונות שריון עבר עמית קורס טענים ועם סיום הקורס נכנס הכוח לעזה. עמית היה טען-קשר בטנק. המשפחה ידעה שהוא שם וחרדה לו. כאשר הודיע להם שהטנק שלו נפגע והוא יוצא מעזה כדי לטפל בנזק, רווח להם. זו הייתה השיחה האחרונה שלו איתם. עמית לא דיבר על פחד. הוא היה מלא אדרנלין וציפה לשוב לעזה. הייתה לו מוטיבציה גבוהה להילחם, היה להוט להתחיל לפעול. תוך יומיים נכנס שוב הטנק המתוקן לפעילות במחנה הפליטים ג'בלייה שבצפון רצועת עזה. במהלכה נהרג עמית מירי צלף פלשתיני, כאשר הוציא את ראשו מן הטנק כדי לתצפת. עמית רובינזון נפל בקרב ברצועת עזה ביום י"ב בטבת תשס"ט (8.1.2009). בן עשרים היה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ מגל. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח למחצה. עמית הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. החברים למחזור מרס 2008 בפלוגת "להב" הספידו את עמית במלאות שנתיים למותו: "השארת חור שאי אפשר למלא. … כל פינה בפלוגה מזכירה לנו אותך: החדר שלך, המיטה שבה ישנת, הכורסה שתמיד אהבת לשבת עליה עם סיגריה בפה ולצחוק ביחד עם כל החבר'ה… מה שכן השתנה בזמן שעבר הם האנשים בפלוגה שלא זכית להכיר. אך הם כולם מכירים את סיפורך ויודעים כמה שמחת חיים הייתה לך. איך תמיד אהבת לבלות ולעשות חיים ואיך תמיד ידעת לעזור לכל אחד במה שהיה צריך, בין אם במילה טובה ובין אם בלתת יד או להחליף בשמירה". מדברי יפתח חברו בשלושים למותו: "אהבת את אריק, את שלום, את מאיר, את אהוד, אהבת פסיכדלי. הערכת מוזיקה איכותית … פיט, בהרבה מקרים לאורך השנים, אנשים לא תמיד אהבו כל מיני דברים שעשית וניסית. אבל עכשיו הם מבינים שצדקת. חיית כמו מלך, מה שרצית, מתי שרצית, כמה שרצית! … ככה חיים – במקסימום, בכל הכוח, עד הסוף. ככה נהנים, ככה אוהבים, ככה חיים! אני מעריץ אותך על האומץ שהיה לך ללכת בדרך שלך, על האמת שלך שהגנת עליה ודאגת שכולם ידעו אותה, על הכוח לשמור על דרך החיים הזאת גם כשלא היה קל וכולם התנגדו לה … אתה דרך חיים!" תום וינברג חברו ספד לו: "אני כבר משוחרר שנה, אחי. … לא מפסיק לספר עליך לאנשים, לא מפסיק להריץ בראש שלי את המוטו שלך לחיים, את הגישה שלך של 'תחיה את הרגע'. כל פעם שמישהו זורק את המשפט 'חיים רק פעם אחת' ישר זה מזכיר לי אותך. אתה תמיד נמצא איתי ברגעים השמחים … תמיד הרגשתי חום מצידך, אותו חום שידעת לתת לכל חבר, בין אם הוא חבר טוב או סתם אחד שאתה אומר לו שלום במסיבות. … למדתי ממך המון". ביום הולדתו מתקיים מדי שנה פסטיבל של הופעות שירה לזכרו. "בחרנו לחגוג את יום הולדתו של עמית באירוע שמאפיין אותו ואת אהבתו לחיים ולמוזיקה," הסבירו אחיותיו. אמנים רבים מופיעים בהתנדבות על הדשא בקיבוץ מגל ומולם – קהל של מאות נסחף לריקוד ולשירה. רבים מחיילי פלוגת "להב" מגדוד 71 של חטיבת השריון 188 פקדו את הפסטיבל ביום הולדתו העשרים ואחת. ילדי כיתה ד' בבית ספר יהודי בארצות הברית למדו על עמית והכינו חוברת ובה איירו את עמית ברגעים בחייו כילד מפוזר המאבד חפצים רבים; כנער מוכשר שאוהב מחשבים; כבחור המטייל עם חבריו בארץ ובחו"ל; וכבן שתמיד הגיע לארוחת השבת עם משפחתו. קבוצת פייסבוק הוקמה לזכר עמית ובה כותבים חבריו מזיכרונותיהם ומעלים תמונות.
