רובינוב, שלומית
שלומית, בת זיוה ונתן, נולדה ביום ט' בניסן תשי"ד (12.4.1954) בתל-אביב. היא למדה בבית-הספר היסודי "יהודה המכבי" והשלימה את לימודיה ב"סמינר הקיבוצים" בתל-אביב. שלומית הייתה עירנית, יפה, שופעת חדווה ושמחת חיים, ואהובה על כל מי שהכיר אותה. תמיד ידעה לעזור בלי לעורר תשומת-לב לכך, ועשתה כן בכנות יוצאת מן הלב. מגיל רך, עוד בהיותה בגן-ילדים ידעה להתבטא ובסיפוריה, ששמעה לראשונה מפי אמה, כבשה כל לב. משחר ילדותה הצטיינה בפקחות וידעה להגיב בהומור על דברים שהגדולים ניסו להעלים ממנה. בבית-הספר היסודי הצטיינה בלימודים העיוניים וכשהייתה בכיתה ג' כונתה "אלופת התנ"ך". בהיותה תלמידה בכיתות הגבוהות יותר נקראה תמיד למלא מקום של מורה שנעדר וידעה לרתק את הילדים בסיפוריה הנפלאים. מגיל רך כתבה שירה ושיריה העידו על נפש רגישה ועל חדות מחשבתה וראיית הדברים בדרך מקורית משלה. הילדים בכיתה ידעו ששלומית מיוחדת ושונה מהם וקבלוה כמות שהיא מתוך אהבה רבה והערצה. אמרה עליה המחנכת שלה באותן שנים: "לא הייתה לי תלמידה כה אהובה ויקרה. היא שתפה אותי בבעיותיה, התייעצה עמי, ממש כבתי. שלומית זו, נשארה עמי בקשר גם לאחר שנפרדו דרכינו ואחר נפגשנו שוב – במקצוע ההוראה". עם סיום לימודיה בבית-הספר היסודי ידעה שלומית שנועדה לעזור לזולת באמצעות החושים המיוחדים לה, והיא התנדבה לעזור בבית-החולים "הדסה". בתקופת ההתנדבות בשלה בה ההחלטה לפנות למקצוע ההוראה והיא הלכה ללמוד ב"סמינר הקיבוצים", שם סיימה את לימודיה התיכוניים. היא הייתה עצמאית במחשבה ובהתנהגות, מבוגרת משנותיה, אך קשורה בכל לבה למשפחתה, בעיקר לסבתה, שעמה היה לה קשר נפשי עמוק. במלחמת ששת הימים נפל בן-דודה אריה, ושלומית כתבה לזכרו אחדים משיריה הרגישים ביותר. שלומית גויסה לצה"ל בסוף יולי 1972. אחרי הטירונות השלימה לימודיה בקורס ארצי למורות. בתחילת יולי 1973 הוענקה לה דרגת סמל. היא נמנתה עם קבוצה קטנה של מורות, שהתנדבו לעסוק בחינוך בקרב ישראל השנייה והוטל עליה חינוכם וטיפוחם של ילדים מוכי-גורל בבית-הספר "נרקיס" בירוחם. את כל חום נפשה ואהבתה העניקה לילדים, שנולדו פגועים במוחם ושהוריהם התנכרו להם, הרבה יותר משדרש תפקידה כמורה וכחיילת. ממכריה וידידיה אספה בגדים וצעצועים והייתה מביאה ל"ילדים שלה", ארגזים מלאים מכל טוב. שעות ארוכות הייתה יושבת עם הילדים, מספרת להם סיפורים ושרה להם שירים. כל שכרה היה חיוך מאושר או חיבוק. היא לא יכלה להשלים עם המחשבה שאין לאל ידה לשנות את גורלם האומלל וחפשה דרכים לעזור להם. אחרי שעבדה בירוחם הוצבה לתפקיד הוראה בבית-ספר באשקלון, אך עמדה בקשר עם ילדיה בירוחם. שלומית הייתה מכינה את עצמה לעבודה עם הילדים כאדם המכין עצמו לעבודת קודש והאהבה שהעניקו לה הילדים הייתה שכרה. במלחמת יום-הכיפורים התנדבה שוב לעזור בבית-חולים, והפעם הלכה לבאר-שבע, שם סייעה ועמלה למען חיילים פצועים. גם כאן עשתה מלאכתה בחום ובאהבה מכל הלב. ביום ז' בטבת תשל"ד (6.1.1974) נפלה שלומית בעת מילוי תפקידה והובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאירה אחריה הורים ואחות. משפחתה הוציאה לאור ספר לזכרה, ובו שירים שכתבה.
