בן הזקונים של רינה וזאב. עומר נולד ביום ה' בתשרי תשמ"ו (20.9.1985) בערד. אח צעיר לעדי ולענבר. לידתו לוותה בשמחה גדולה, נסיך קטן הופיע אחרי שתי בנות. כבר בבית חולים ראינו שניחן ב"ראש גדול" ובמבט בוחן. בעבור סבא זבולון הייתה השמחה כפולה ומכופלת, שכן נכדו יהיה הנצר שיישא את שם המשפחה שנספתה בשואה. עומר גדל והתחנך בערד, בן למשפחה ותיקה בעיר. הגננת סיפרה איך ישב בשעת מפגש בעיניים גדולות ופעורות, מרותק לסיפורים שקראה. בבית הספר התגלה כתלמיד דעתן; הוא ניסה להוביל שינויים ולא היסס לנקוט בפעולה. למשל, בכיתה ז' החתים את תלמידי הכיתה על עצומה שנועדה להחליף מורה ששובצה ללמד בכיתתם מקצוע שלא הוכשרה ללמדו. שעות אין-ספור הקדיש עומר לפעילויות בסניף "השומר הצעיר" בעיר, תחילה כחניך ובהמשך כמדריך. שם עסק במשמעות הבחירות והמעשים – שלו ושל אחרים, והחל לגבש את תפיסת עולמו. הוא הרבה לקרוא ספרי היסטוריה וביוגרפיה, ואת אלה החביבים עליו קרא פעמים מספר, אף על פי שניחן בזיכרון משובח במיוחד. הוא אהב מאוד את שיריו של מאיר אריאל, ונשא אותם עמו לכל מקום בנגן המוזיקה. עומר היה "ילד של אימא". הוא חש שמבינה אותו אך ורק על פי מבטים. ביום הולדתה החמישים בירך אותה בציטוט מן השיר "אימא שלי" של אריק איינשטיין ושל שלום חנוך: "יש לפעמים שאני בצרות, / אימא שלי, / את מבינה את זה בין השורות / שלי שלך". לקראת סוף התיכון התהדקו יחסיו עם אביו, וזאביק – אביו היה לו ליועץ קרוב. הם בילו סופי שבוע רבים בטיולים רגליים בערוצי הנחלים במדבר יהודה. תחילה בחרו מסלולי הליכה קצרים, אך מהר מאוד יצאו למסלולים ארוכים ומאתגרים כמו הטיול מערד לעין גדי. כך התפתחה אהבתו הגדולה של עומר למדבר והוא למד גם את רזי הניווט. עם סיום לימודיו בתיכון יצא עומר עם חבריו לגרעין של תנועת "השומר הצעיר" בחבל אשכול. העבודה במוסד חינוכי חשפה אותו לסוגיות כמו השפעת הלחץ החברתי על בחירתם של נערים במסלול צבאי, או פערים סוציו-אקונומיים בין בני הקיבוצים לבני הערים. בלטה אצלו אהבת ארץ ישראל לצד הישגיות, תחרותיות ומצוינות. כמחנך וכחבר בוגר ידע לכוון את הילדים והם נהרו אחריו. עומר התוודע להשפעתו על גיבוש תפיסת עולמם של חניכיו. גם לחבריו העביר את תחושת השליחות והנתינה, את חשיבות המשימה – לחנך אחרים על ברכי הערכים שספגו. שנתיים השתתף בחוג כושר קרבי כהכנה לצה"ל; הוא שם לו למטרה להגיע לצבא בשיא כושרו ויכולותיו. היה ברור לו שהוא פונה למסלול קרבי, והוא עשה את המיטב להגיע מוכן למשימות הגיבוש. הוא רץ, שחה ויצא עם אביו לניווטים ארוכים. לאחר סדרת גיבושים התגייס עומר ב-12 בנובמבר 2004 כלוחם ליחידת "אגוז". עוד במסלול ההכשרה לא היסס להביע את דעתו; נראה אחראי ובוגר יותר מחבריו למחלקה, בזכות הניסיון שצבר בשנת השירות. מסביבו השרה אווירה של צחוק ורוגע, מעולם לא ניכר כי הושפע מרגעי משבר. עומר אהב להיות הראשון, שאף להצטיין ודחף את הצוות שלו להוביל. באכפתיות ובמעורבות ייעץ למפק"צ (מפקד צוות), מה שלפעמים עשוי היה להתפרש כחוצפה. מפקדו סיפר בדברי ההספד: "תמיד היו לך היושר הפנימי והיוזמה, האומץ להגיד מה לא בסדר ומה צריך לתקן ולשפר. אם נעשה עוול למישהו מהצוות, לא היססת לומר את דעתך. לא פעם נוכחתי לדעת שאתה צודק, ואם קרה וטעית, היית מודה באותו חצי החיוך האופייני לך, שהיו לו כל כך הרבה משמעויות." עומר הוכיח מקצועיות, מומחיות בשִפצורים וחריפות בדיונים; מילותיו השקולות נאמרו בטון ענייני, וגם אלה שהתנגדו לו – הקשיבו. קשה היה להתווכח אתו, כי היה תמיד בטוח בצדקתו. בדבריו נהג לשלב פתגמים מפי סבא זבולון, כמו "עדיף עוד זוג גרביים מאשר קופסת לוף", וגם אהב לטבוע ביטויים משלו. לאחר שסיים את מסלול ההכשרה שובץ כמ"כ (מפקד כיתה) טירונים ביחידה; לא היה מאוכזב ממנו, הרי הכין עצמו להיות לוחם. אמו התקשתה לראות באכזבתו, ופנתה בתום טקס הסיום למפקדו כדי לנסות לשנות את רוע הגזירה. התשובה שקיבלה הייתה: "לתפקידי ההדרכה נשלחים הטובים ביותר… ועומר נמצא מתאים לתפקיד." לאחר זמן קצר הוא התאהב בתחום, ולצד ההכשרה המקצועית גילה שוב את יכולותיו כמדריך וכמחנך. עם סיום תפקידו, חזר ליחידה כלוחם. מפקד הצוות שקיבל אותו העיד: "עומר היה לי מעין יועץ סתרים. דיברנו על איך הדברים מתנהלים ומה צריך לשנות. לעתים הייתה לו ביקורת על אופן התנהלותי ולעתים חיזק אותי להמשיך בדרכי. כך או כך, תמיד ידע לסיים כל מחלוקת בחיוך וכל ביקורת בקריצה." כארבעה חודשים לפני תום השירות הצבאי החליט לצאת לקורס קצינים. אחותו סיפרה: "הוא התלבט לגבי היציאה לבה"ד (בסיס הדרכה) 1 כי הגיע לשלב מאוחר בשירות וכי זה חייב חתימה לטווח ארוך בשלב שמריחים את סוף השירות. זה לא היה מקום טבעי עבורו כאדם יצירתי, מקורי וחווייתי, אבל הוא לקח החלטה אמיצה לתרום יותר, להפוך את השירות למשמעותי ומאתגר." גם חבריו לקורס הקצינים ידעו שבחר לצאת לא מאהבת הצבא או הצבאיות, אלא כשליחות. חברו לקורס, צוער מחיל השריון, סיפר: "עומר אהב לפקפק בכל דבר שהונח לפניו: כל תורה, או פקודה, או טכניקה. הוא שאל איך אפשר לעשות טוב יותר? איך ניתן לחשוב מחוץ לקופסה? … עומר היה טיפוס של winner", הוא אהב להוביל ולנצח. באחת השבתות שסגרנו בבסיס היה עלינו להשלים ריצה של ארבעה קילומטרים. כשריונר עצלן רציתי לחפף. ג' (חניך נוסף בצוות) הכריח אותי לבוא לריצה והבטיח שירוץ וידרבן אותי. עומר יצא אתנו לריצה עם מי שהייתה חברתו אז, זיוה. וככה רצנו … אני וג', עומר וזיוה. פעם אנחנו מובילים, פעם הם. במאתיים המטרים האחרונים ג' דרבן אותי לספרינט של הסוף. הרי לא יכולנו לתת להם לסיים את הריצה לפנינו ולנצח. למרות שהובלנו עליהם במרחק מכובד, הגברנו את הקצב ונתנו את כל מה שיש לנו. ממש בשנייה האחרונה, לפני קו הסיום, הגיח עומר מאחורינו בסערה, ועקף את שנינו. כזה היה עומר, תמיד מלפנים, תמיד ראשון." עם סיום קורס קצינים חזר ליחידת אגוז, כמפקד צוות לוחמים. עומר היה מנהיג מטבעו ודאג לחייליו באמונה שהוא מופקד על חייהם ועל שלומם. חברמן אמיתי שהתאמץ לשמור על קשיחות רק למען המסגרת. כמפקד דרבן את חייליו לשאוף לשלמות, החל בשפצורים, דרך אימוני הירי וכלה בטיפול בפרט. הוא ידע להבדיל בין חברות לפיקוד: באימונים היה רציני והציב דרישות גבוהות, אבל בחדרים התבדח עם חייליו, שוחח עימם בפתיחות, והעניק לכל אחד מהם תחושת שייכות. ראה עצמו מחנך ומדריך וגיבש את צוותו; הוא הבין שהוא משרה על חייליו תחושת ביטחון ואמון. סמל הצוות כתב: "אחד הדברים המזוהים ביותר עם עומר שהיה המפקד 'הלא דופק חשבון'. הוא בחן את החיילים שלו רק לפי יכולותיהם המקצועיות, לכן נתפס בעיניהם כמפקד מקצועי ונטול אינטרסים. עומר לא הטיל על הצוות אף פעם פקודה או הוראה בצורה מגומגמת. גם כאשר לא הסכים עם הפקודה שהונחתה מלמעלה, הוא הודה בפני הצוות שהוא אינו מסכים עם הפקודה, אבל אמר שבכל זאת נבצע אותה בצורה הטובה ביותר." במהלך שירותו הגיע לימי פורום חיילים בתיכון "אורט ערד", כדי לעודד את תלמידי י"א וי"ב להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל. מילדות נהנה מנסיעה בג'יפים ועם סיום קורס הקצינים קנה לעצמו אחד. הוא נסע בו בסופי השבוע לטיולי שטח עם חברים. עומר אהב את הארץ ואת נופיה והקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לתור בשביליה. פינה חמה בליבו שמר לגב מים קטן, מוצל ומיוחד במדבר יהודה – בירכת צפירה (בנחל צאלים), והירבה לבקר במקום. ב-27 בדצמבר 2008, במהלך חג החנוכה, החל ברצועת עזה מבצע רחב היקף – מבצע "עופרת יצוקה". מטרתו – לפעול נגד תשתית החמאס ברצועה ולהביא להפסקת ירי הרקטות על שטח ישראל. כשנכנס לעזה ביקש עומר מאביו שלא יספר על כך לאמו ולסבו. בתחילת ינואר, בשעת לילה מאוחרת, לפני כניסת הכוחות הרגליים לעזה, הוא כינס את חייליו במעגל לשיחת מוטיבציה. הוא הבחין בחששותיהם, והחדיר בהם גאווה וביטחון רב; אמר להם שהוא אוהב אותם וסומך עליהם; ומתוך מודעות למורכבות ולסיכונים הדגיש: "דיר באלק חבר'ה, אתם משתחררים עוד חודש. אני מקווה לעמוד מול כל אחד מכם ולתת לו את הבולדר הקטן (מגן שנהוג לתת לחיילי יחידת אגוז עם סיום שירותם, אבן עם שם למזכרת) וחס וחלילה לא לעמוד ליד בולדר גדול של מי מכם (באתר ההנצחה היחידתי בקלעת נמרוד)." הלחימה בעזה התאפיינה בהתקדמות איטית ובלחימה מבית לבית, בניהול קרבות עם מחבלים מטווח קרוב ובנטרול מטעני חבלה. מצבורי נשק רבים נחשפו, ובהם נשק קל, תחמושת ורקטות נגד טנקים. עומר וצוותו עברו מבית לבית ותרו אחר מחבלים מסתתרים ואמל"ח (אמצעי לחימה). כמו בכל פעילות מבצעית, היה עומר חד ומהיר בקצב קבלת ההחלטות בשטח, האציל סמכויות למפקדי המשנה ודאג לשמר בקרבם רמת תפקוד גבוהה לאורך הימים הארוכים והמתישים. חייליו סיפרו: 'אחד הדברים המרכזיים שזכורים לנו מעומר מ'עופרת יצוקה' הוא הקשב שלו לחייליו. הוא נתן לנו תחושה שהוא קשוב לדעותינו ולרצונותינו, אך בה בעת לא השאיר ספק לעובדה שהוא זה שנושא באחריות לביטחוננו ולביצוע המשימות שהוטלו עלינו. היום שבו עומר נהרג סימל אותו יותר מכול. במשך מספר שעות ישבנו בבית והמתנו לפקודות. צחקנו, השתעשענו והפגנו את המתח. כאשר ניתנה הפקודה להיכנס לבית, עומר קם, חילק פקודות למפקדי המשנה ועל סף הכניסה לבית אמר לפקודיו: 'בלי שאננות, אה?'" אחר הצהריים, במהלך ההיתקלות, חתר הכוח למגע קרוב עם מחבלים חמושים. עומר הוביל את חייליו בהסתערות לתוך אחד הבתים, אז נורה לעברו צרור ופגע בו פגיעה קטלנית. עומר רובינוביץ' נפל בקרב ברצועת עזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ביום י"ב בטבת תשס"ט (8.1.2009). בן עשרים ושלוש בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בערד. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. הועלה לדרגת סרן לאחר מותו. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "כמו רקפות בין הסלעים / הפנים היפים של הארץ מתחבאים", מתוך השיר "רקפות בין הסלעים" שכתב והלחין אריאל הורוביץ במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ומוקדש לזכרו של עומר. לאחר נפילתו של עומר הוקמה לזכרו, על גבעה המשקיפה על בקעת הקנאים ועל נופי מדבר יהודה, תצפית נוף בשם 'מצפור עומר'. על לוח הזיכרון המוצב במצפור חקוקים דברי מפקדו: "אנחנו צריכים אנשים כמוך שיאהבו את הארץ וילכו בשביליה ובנחליה, שייקחו אותנו לאן שקשה לנו להגיע לבד, שישאלו למה זה כך ולא אחרת, שיגידו שאפשר טוב יותר, שיהיו בני אדם, כמוך". הסרט "החיים על פי עומר" שהוכן לזכרו הועלה לאתר היוטיוב.
