אריה (פני), בן זכיה וחנון ז"ל, נולד בשנת תש"ז (1947) בעיר מדנין שבתוניסיה. אחיו זוכרים אותו כילד חמוד, שובב ועליז. הוא היה הילד האמצעי בין שלושת אחיו ואחותו, ובתוניסיה למד שלוש שנים בבית-ספר עממי. בשנת 1957 עלתה המשפחה ארצה לאחר מותו של אבי המשפחה. בתחילת 1958 נשלח פני להתחנך ברמת-הדסה, והפרידה מהמשפחה הייתה קשה עליו מאוד, משום שהיה קשור לאמו ולאחיו בכל נפשו. אחרי מספר חודשים נשלח לירושלים, לחוות הנוער הציוני על-שם ד"ר ישראל גולדשטיין. כאן נקלט במהירות, אהב את ירושלים ובכוח אישיותו הלבבית נעשה חביב על חבריו ועל מוריו, מה גם שהיה תלמיד טוב וחרוץ. אותו זמן היה חניך בגדנ"ע והצטיין כשחקן בכדורגל ובכדורעף. יחד עם חבריו השתתף בצעדות והיה הרוח החיה בכל אירוע חברתי ולא אחת השתתף במעשי קונדס ושובבות, שידע לעשותם ברוח טובה ועליזה. פני היה נאמן לעקרונות התנועה הציונית, ידע את רצונו וידע לעמוד על עקרונותיו. מעולם לא הגיע לעימות עם סביבתו, כי אם המשיך והלך בדרך שהתווה לעצמו בכוח רצונו החזק. בן מסור היה לאמו ואח אוהב לאחיו ולאחותו וידע להשרות סביבו אהבה וביטחון. עוד כשהיה בחוות הנוער הציוני שאף להצטרף לנח"ל במסגרת גרעין התיישבותי, ואכזבתו הייתה גדולה כשלא מצא סביבו די תומכים לרעיון ונאלץ לוותר עליו. אריה גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1966 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השלים את האימון הבסיסי והיה איש צוות בטנק. אחרי-כן נשלח לקורס מפקדי טנקים, שהופסק כאשר פרצה מלחמת ששת הימים. החניכים נשלחו דרומה והשתתפו בקרבות בסיני עד תום המלחמה. עם שובם סיימו את הקורס ובשנת 1968 הועלה אריה לדרגת סמל, לפי המלצה מיוחדת של מפקדיו. בסוף מרס 1968, בעת שהשתתף במבצע כראמה, נפצע ואושפז בבית-החולים. הוא סירב להודיע למשפחתו על פציעתו, כי לא רצה להדאיגם ורק אחרי שהחלים סיפר כלאחר יד שאכן נפצע, קצת אושפז – ועתה הכל בסדר ואין מה לדאוג. בתעודת השחרור כתב עליו מפקדו: "חייל מסור, טוב ומהימן". בסוף אוגוסט 1969 השתחרר אריה מהשירות הסדיר בצה"ל, והחליט להמשיך את לימודיו. הוא למד במכון לפריון העבודה והייצור של משרד העבודה, במגמת הנדסאי ייצור. הוא היה תלמיד מצוין, ובשעה שחבריו נהגו להשתמש במכשירי עזר מתוחכמים, היה הוא שולף סרגל חישוב ועזרים רגילים ומבצע את החישובים המסובכים ביותר ביעילות ובמהירות. כשהגיעו מועדי בחינות היה נוהג להזמין לביתו מספר חברים ולהכין אותם לבחינות, כי לא רצה שאיש מן הלומדים אתו לא יהיה מוכן וייכשל בבחינה. שעות הלימוד הארוכות היו מסתיימות בדרך כלל בארוחה טובה שהכין לחבריו. לעתים היה נוסע אל ביתו של חבר, כדי לעזור לו בלימודי המתמטיקה כאשר זה לא יכול להגיע אליו. באותה עת התגורר בבית אחיו הבכור דני, ובשביל האח ומשפחתו הייתה זו אחת התקופות המאושרות שידעו. כאשר רותקה גיסתו למיטתה עקב מחלה, טיפל בה במסירות רבה, לא הניח לה לעשות דבר עד שחזר האח הביתה, והשניים עשו את עבודות הבית יחדיו. בבית אחיו פגש פני את חברתו לחיים, לאה, שהייתה קרובת גיסתו, ובסוף שנת 1972 נישאו השניים. הוא היה בעל אוהב ומסור למופת, ולא היה מאושר ממנו כשנודע לו שעתיד הוא להיות אב בקרוב. באותה עת עבד כטכנאי ייצור בבית החרושת "הארגז" וגם בעבודתו הצטיין בשקדנות, בתפיסה מהירה, במסירות ובחדוות-חיים, שהיו מיוחדות לו תמיד. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היו האחים ומשפחותיהם אצל אמם. פני נפרד מאשתו, שהייתה בחודשי הריונה האחרונים, מאמו ומאחיו וחש כל עוד נפשו בו ליחידתו. המשפחה לא ידעה לאן נסע, לאיזו יחידה נשלח והיכן הוא. שלושה ימים המתין בבסיס קדמי ברמת-הגולן בחוסר מעש ובדאגה. ביום הרביעי, כאשר חסרו שני אנשים לצוות אחד הטנקים, קפצו מיד פני וחברו אבי והתנדבו לצאת עם יחידה שאליה לא השתייכו כלל. הכוח נלחם וחדר אל תוך המובלעת הסורית וביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), שעה שנכנסו בראש הכוח למזרעת בית ג'אן, נפגע הטנק בטיל וכל אנשי צוותו נהרגו. למשפחה, שחכתה לידיעות מהבעל והבן, לא נודעו כל אלה אלא לאחר חודשים ארוכים. כל אותו זמן נראה היה שאריה נעדר והכל קיוו שאולי עוד יחזור. אחרי שלושה חודשים וחצי נקבע בוודאות שאכן פני נפל באותו יום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בלוד. השאיר אחריו אישה ובן, אם, שלושה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. להנצחת זכרו תרמה משפחתו ספר-תורה ופרוכת לבית-הכנסת; כן הוציאה המשפחה לאור חוברת לזכרו ולזכר אשתו, שנהרגה בתאונת דרכים שנתיים לאחר נפילת אריה.
