רואש, ציון

ציון, בן פורטונה ושלמה, נולד בשנת תש"ח (1948) בעיר מקנס שבמרוקו. בשנת 1954 עלה לארץ עם הוריו ואחד-עשר אחיו ואחיותיו. המשפחה התגוררה כשנה במושב קלחים בנגב ואחר-כך עקרה לבאר-שבע, שם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי. שני אחיו הבוגרים היו מחוץ לבית – האחד בקיבוץ והשני בצבא – וציון הקדיש את כל מרצו לעזרת משפחתו ברוכת הילדים. הוא עבד כשוליה לנגר עוד בהיותו בבית-הספר היסודי ואחר כך נעשה נגר מומחה. עדין נפש היה ומסור בכל לבו להוריו. תמיד עזר לאחיו ולאחיותיו הצעירים בנאמנות בלי גבול. כבר מילדותו אהב ציון לבעוט בכדור ומשחק הכדורגל הפך לאהבת חייו. ציון היה חבר בקבוצת הנוער של באר-שבע, שהייתה אז בליגה ב'. בזכות משחקו המעולה, מסירותו ומרצו היה ציון ראש הקבוצה ובהנהגתו עלתה לליגה העילית. תמיד שימש מופת בהתנהגותו ובמשך כל השנים ששיחק בכדורגל, לא הוזהר ולא נינזף אפילו פעם אחת, ואף ידע להרגיע את חבריו ברגעים של מתיחות. תקופה קצרה שיחק בקבוצת הבוגרים בבאר-שבע. כשפרצה מלחמת ששת הימים הזדרז ציון להתייצב לצה"ל, אבל נשלח לביתו אבל וחפוי ראש, כיוון שהיה צעיר מכדי לשרת. ציון גויס לצה"ל במחצית חודש אוגוסט 1967 ואחרי שסיים בהצלחה את הטירונות, הוצב לבסיס של חיל השריון במרכז הארץ, כנהג טנק. במשך תקופת שירותו בצה"ל לא הזניח את משחק הכדורגל ושיחק בשורות "הפועל" נתניה. לפני תום שירותו הסדיר מונה ציון לסמל משמעת בגדודו. בהערכה שכתב עליו מפקדו נאמר: "ממושמע, בעל יזמה, מקובל על חבריו ומילא את תפקידו בצורה יעילה וטובה מאוד". בסוף אוגוסט 1970 השתחרר ציון מהשירות הסדיר והוצב ביחידת מילואים. בתקופת שירותו בצה"ל הכיר ציון את חנה ואחרי שהשתחרר נישאו השניים והקימו משפחה. הנהלת "הפועל" נתניה נחלצה לעזרת השחקן המצטיין ועזרה לו ברכישת דירה בעיר. הוא חזר למקצוע הנגרות והיחסים בינו לבין מעבידו היו טובים עד כדי כך, שהלקוחות חשבו שהם אחים. בנובמבר 1971 נולד בנו הבכור עמוס, ובאוקטובר 1973, שבועיים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, נולדו שתי בנותיו התאומות, לילך ומירב. בזכות פעילותו בקבוצת "הפועל" נתניה, עלתה הקבוצה לראש טבלת ליגה א'. הוא היה בלם ו"קפטן" של הקבוצה. בעיתוני הספורט של אותה תקופה הופיעו לא פעם כותרות כגון: "רואש הרעיש בטבריה", "הבלם המרשים". באחד המאמרים נכתב עליו: "השחקן המצטיין בניצחון האחרון היה הבלם המסור וקפטן הקבוצה, ציון רואש, שמעמדתו העורפית הגיח מדי פעם בפעם לעבר שער היריב וכבש במו רגליו שלושער נאה במחצית השנייה". כמו כן צוטט הרבה בעיתוני הספורט, במאמרים ראשיים מלאי התלהבות, בעקבות הצלחותיה של קבוצתו, שעלתה לליגה א' הודות למסירותם ולמאמציהם של שחקניה, שציון עמד בראשם. בערב יום הכיפורים, אחרי שהביא הביתה את אשתו ואת התאומות, שזה עתה נולדו, נקרא ציון לשירות מילואים. נשלח לחזית סיני ושם לחם כנהג טנק בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. באחד עשר באוקטובר כתב אל רעיתו: "אין לך מה לדאוג, אני בסדר גמור". שלושה ימים אחרי-כן, ביום י"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973) נפגע הטנק שלו מטיל של האויב. צוות הטנק נפצע וציון נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, הורים, חמשה אחים ושש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתבו אל חנה, אלמנתו של ציון, כתב מפקד החטיבה: "בעלך לחם למופת בקרב הקשה אשר בו השתתף. בזכות ובזכות חברינו הנופלים מיגרנו את האויב המצרי;" במכתבו של שר הביטחון, משה דיין נאמר: "ציון ז"ל היה חבר מסור וחבר נאמן, והיה אהוב על כל מי שהכירו".