רואי, דויד

בן טומס וחמדה. נולד ביום ט"ז באלול תש"ו (12.9.1946) בעיר וורדסלי שבאנגליה. לאחר שמלאו לדויד שנתיים עלתה המשפחה עמו לארץ. כאשר הגיע לגיל-הלימודים למד בבית-הספר "גאולים" שבירושלים והצטיין בלימודיו, כפי שהמורות מעידות עליו. הוא קרא הרבה, היה ראש חבורתו והיה חבר ועד-הכיתה וועד בית-הספר. היה מארגן טיולים ומסיבות והשתתף בחוג הדרמטי אבל אהב ביותר את החוגים המיוחדים לספורט ולטבע. בין עיסוקיו שבבית יש למנות בניית דגמים של אניות, מטוסים וטנקים. אחרי סיימו את לימודיו היסודיים המשיך ללמוד בגימנסיה העברית ברחביה ובבית-החינוך התיכון. בשעת לימודיו התיכוניים נמצא בחוג- קליעה של הגדנ"ע וקיבל גביע כזוכה במקום הראשון בתחרות- קליעה וכן תעודות-הצטיינות רבות. כן השתייך ל"הפועל". צמא-דעת היה ולא הסתפק בתשובות מקוטעות. החינוך שקיבל בבית היה מעורב כי אביו הוא יליד-אנגליה ואמו ילידת-ירושלים, בת להורים מהעלייה השנייה. אהב לשמוע סיפורים מפי כל אדם וכן מסבא שלו על הציונות בגולה, תל-אביב הקטנה, ימי שלטון התורכים, מלחמת-העולם הראשונה והשנייה, ימי-הפרעות, ה"הגנה" ומפי אמו גם על הפלמ"ח. חלק מכל חופשה בימי לימודיו בבית-הספר הקדיש לעבודה בשכר ועבד במטעים, בגננות ובסבלות ובכספו היה קונה ספרים ושאר חפצים האהובים עליו (כגון דגמי מטוסים). דויד אהב מאד את הארץ וטייל בה הרבה, ובייחוד אהב את ירושלים. הוא נמשך לטבע ולבעלי-החי ואהב לטפל בהם. חוש-הסדר לגביו היה מפותח מאד והוא אשר עזר לו בתקופת שירותו בצבא. באוגוסט 1965 גויס לצה"ל. לפני גיוסו בחר בשריון אף כי במשך שנים רצה להיות טייס וגם רכש ספרים רבים על תעופה. בהצלחה רבה עבר מן הטירונות לקורסים של מפקדי-טנקים וקציני-שריון. הוא האמין ביכולתו להיות מנהיג טוב ושאף שיחידתו תהיה מעולה וכי אנשיו יהיו מסורים ודבקים איש ברעהו. את אהבתו לצבא שאב עוד מבית משפחתו שכולם בה שרתו ב"הגנה", בפלמ"ח, בצבא הבריטי ובצה"ל. בשתי השנים שבהן שירת בצה"ל התמסר כולו ליחידתו כי אהב את חיל-השריון באשר קסמה לו עצמתם של ענקי-הפלדה. דויד לא שמע מעולם "לקחי ציונות", כי הוא פשוט גדל באווירה של אהבת הארץ ונאמנות לה ללא גבול – וברוח זו שירת. את כל הקורסים בצבא עבר בהצלחה רבה והיה בין החניכים הטובים ביותר. הוא לא היה חניך מצטיין, כי, לדבריו, כדי להיות חניך מצטיין צריך "לדרוך על יבלותיהם של חברים" ולהחניף במקצת – וזאת לא יכול היה לעשות. כל אלה שהכירו אותו ידעו כי תכונתו הבולטת ביותר – היא החברות הכנה. בגיל צעיר כבר ידע להעריך נכונה כי אחד מנכסי-החיים היפים ביותר היא הידידות ואמנם הוא היה ידיד טוב לרבים. בכל אחד מצא את האדם וידע להקדיש לו מזמנו, לעודד אותו ולעזור לו. בן מסור היה להוריו ולפעמים היה נוסע במשך שעות כדי לשהות בבית שעה קלה. את כל אשר בבית העריך והוקיר ולאחר כל חופשה ידע לכתוב ולהודות על השעות הנעימות שבילה בבית-הוריו. דויד לא פחד ולא היסס וכרבים מחבריו נתן את נפשו בין חולות-סיני בשעה שהסתער בראש-מחלקתו על מוצב אוקלנד צפונית למתחמי אום שיחן כשהוא חשוף בצריח – וכך נפגע ונפל במלחמת ששת הימים; זה היה ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967). לאות הוקרה על לחימתו בגבורה הועלה לדרגת סגן לאחר נפלו. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. ב"גוילי אש", כרך ד', ילקוט-עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל, הובא מעזבונו. מטעם משפחתו ניתן גביע נודד על שמו לקבוצת-גדנ"ע המצטיינת בקליעה. חבריו ומשפחתו הוציאו חוברת לזכרו בשם "דויד".